הארון אינו מקום לחברי כנסת

רועי ג'רופי
רועי ג'רופי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
רועי ג'רופי
רועי ג'רופי

הדיון שהתפתח בשבוע האחרון על הארון של אותו חבר כנסת ממפלגת העבודה, עסק בעצם בשאלה שבין הפרטי לציבורי – מה ראוי שייבחן ויישפט על ידי החברה, ומהו עניינו הפרטי של אותו חבר כנסת.

מבחינת ההומואים, התחום הפרטי יכול להיות מקום מבטחים. הוא מאפשר את התנאים הדרושים להתבוננות עצמית ולהתמודדות עם פחדים. הוא גם מהווה חלק חשוב בתהליך הקבלה העצמית. אנחנו מגיעים לשיחת היציאה מהארון אחרי בישול ארוך ואטי של עצמנו עם עצמנו.

אבל הפרטי הוא לא תמיד מקום מבטחים. במשך שנים רבות נשים היו כלואות בתחום הפרטי, ולא רק בעבודות הבית. לדוגמה, רק ב-1993, לאחר מאבק של כעשרים שנה, הצליחו נשים לאסור אונס במסגרת נישואים בכל אחת מחמישים המדינות בארצות הברית. במקרה הזה הפרטי הפך לציבורי משום שנשים דרשו את התערבות החברה באחד התחומים האינטימיים ביותר והפרטיים ביותר. השאלה מהו פרטי ומהו ציבורי קיבלה תשובה, שמעטים יערערו עליה היום.

הומוסקסואלים, בדומה לנשים, נתונים ליחסי כוח מגדריים ומיניים. במשך מאות שנים הם הוקעו כסוטים ובמשך מאות שנים הם שתקו ובעיקר הסתתרו. ההומוסקסואל היה יכול להוכיח את זהותו המינית באישון לילה, באחד הפאבים בווילג' בניו יורק. נשים ומיעוטים אחרים אינם נהנים מ"הפריבילגיה" הזאת, כי לעומת ההומוסקסואלים, הם נושאים את צבע עורם ואת מגדרם כל הזמן.

שקיפותה של הזהות המינית בחברה האמריקאית דרשה את הנכחתה. היא דרשה מכל הומוסקסואל לזהות את עצמו בפני החברה הכללית, אך חשוב מכך, לזהות את עצמו עם בני קהילתו הגאה. הכוח במספרים התאפשר רק לאור הקריאה המפורסמת "Out of the closets and into the streets", שמלווה אותנו מראשית המאבק הגאה ועד ימינו.

הארון, מאותו רגע, הפך למקום יותר פוליטי משהיה קודם לכן, משום שברגע שיצאנו ממנו נפתחה האפשרות להרוס אותו כליל, והתוצאות נראות בשטח. יותר ויותר אנשים יוצאים מהארון והעולם לא פסק מלכת. יותר ויותר אנשים יוצאים מהארון ובעת שכל אחד מהם מבהיר לסביבתו שהוא שלם עם עצמו ושהוא לא מוכן לחיות בשקר, הסביבה נאלצת לקבל זאת. לזה שיבוא אחריו כבר יהיה קל יותר. הזמנים, כמו האנשים, משתנים. אני חושב שאנחנו חיים בתקופה טובה יותר בכל הקשור ליחס כלפי הומוסקסואלים.

המאבק עוד לא תם, ובוודאי שהוא לא יכול לסגת לאחור. אבל עכשיו, כמו אז, הצלחתו תלויה בנכונות של כל איש וכל אשה לעשות את המעשה האמיץ ולהגיד "אמא, אבא, אני הומו". נכון, לא כולם יכולים לעבור את התהליך הזה, לא כולם יכולים להרשות לעצמם לצאת מהארון. אם תבחרו בארון, כלומר, תבחרו לראות בזהות המינית שלכם עניין פרטי, דעו שאנחנו כאן כדי להמשיך להילחם על שינוי התנאים והנסיבות, עד שיבוא היום שבו גם אתם תוכלו לעשות את המעשה האמיץ והלא פשוט הזה.

זהו בדיוק העניין: הארון יכול להיות פרטי למי שחייו פרטיים, על פי רוב, לא לנבחר ציבור, לא לאדם שצריך לשמש דוגמה ומופת. אדם כזה פוגע בקהילה ובמאבקה כשהוא בוחר להשאיר את ארונו לעצמו. הוא מספר לחברי הקהילה הגאה שעדיף להיות הומו בביתך וסטרייט בצאתך, שלא משתלם להיות הומו בפוליטיקה הישראלית, שהארון הוא נייד ושאפשר, על פי הצורך, להיכנס אליו ולצאת ממנו.

הפוליטיקה הזאת מצמצמת את יכולתנו לפעול כדי לנתץ את הארון. אנחנו, ששואפים ליום שבו המשפט "אמא ואבא, אני הומו", יהפוך ל"אמא ואבא, הכירו את בן/בת הזוג שלי", נאלצים לסבול אדם שבשתיקתו מזיק למאבק הגאה.

צילום: אייל טואג

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ