ארצנו הדמנטית

ביום רביעי האחרון הקַצנו לדרמת ענק: הופצץ הכור הסורי! באולפנים גנרלים, מטוסים בהאנגרים ובשמים, אהוד ברק, וטכנולוגיות: המודרניוּת התגשמה, והטייסים לא מגיינסוויל, ולא מדטרויט, אלא מגבע ומגבעתיים. ורדיו מסביב לשעון.

ודְבַר אולמרט. שוב מתחרה יליד בנימינה ביליד משמר השרון, כמו בימים ההם: "את יודעת שברק ביקש את האאודי A8? את יודעת למה? כי לי יש אאודי 12 צילינדרים, שישה ליטרים, מכונית של חמישה טון טנק, אבל תשמעי: מכונית, טלוויזיה בפנים, טלוויזיה דיגיטלית מכל הכיוונים, המכונית יותר גדולה ממרצדס. הוא, רק מתוך קנאה, רק מתוך קנאה, שאני נוסע באאודי A8, אז המטורף הזה רצה, אבל הוא יגמור בבית סוהר. תזכרי מה שאני אומר לך, שולה". כן, כן, נזכור את כולם, אם לא תתעתע בזיכרוננו התקשורת. את זה נתניהו לא מבין: היא שלו, כמו של כל כוח, של כל מי שמספק ריגושים לצרכניה החיים בָּרִיק המתרחב של המדינה בת ה–70.

• השוני בין ההפצצה שהיתה לזו שלא היתה גדול הרבה יותר מזהות ראש הממשלה
• הפצצת הכור הסורי: התהילה מגיעה למי שאיננו עוד איתנו
• גם לסודות המבצעיים הגדולים ביותר יש תאריך תפוגה

וכך, אף ששיחודו הרגיז כמה, שכחו לאהוד אולמרט את מלחמת 2006, שלא היתה מלחמה, אלא סדרת התנפלויות על הלבנונים, הרס אדיר עם נשק וטכנולוגיות אמריקאיים וקצינים מגבעת זאב או גבעת עדה, ונסיגה מבוהלת באלונקות והליקופטרים והרבה הרוגים ופצועים, אחר כך "עופרת יצוקה" בהנהגתו. לו סרבי היה, וכבר לקחוהו להאג. וח"כ מרב מיכאלי מיהרה לסכם ביום רביעי את התקיפה המוצלחת בסוריה ב–2007: "היום מתברר, שדווקא השמאל מביא ביטחון, שדווקא אתו אפשר לישון בשקט". בתפילת שמונה עשרה אומרים: יְשֵנֵי עפר.

התקשורת באמת מייצרת הפרעת קשב מתמשכת, עד מחיקת זיכרון. כור בעיראק? מישהו מזכיר את העובדה שהיה זה כור מחקרי (כמו זה ביבנה, ולא כמו בדימונה)? לא. מישהו זוכר שהחרבתו לימדה את איראן להיות חשאית יותר, לבצר את כּוּרֶיה עמוק באדמה? לא. ואיש כבר אינו תוהה איפה ייגמר מה שהחל בדימונה: מרוץ חימוש גרעיני, בלי שום מחשבה רצינית על עתיד. רק הווה. רק מיתוסים טקטיים. מוסד. אמ"ן. אמ"ן. מוסד.

לא התקשורת מכסה במיתוסים את ההיסטוריה. זו המדינה מוחקת לנתיניה כל ראייה היסטורית. אפילו אלוף בן, שמאמריו בדרך כלל חכמים מאוד, נשטף: "ההפצצה הלילית ליד נהר הפרת ב–6 בספטמבר 2007 היתה נקודת מפנה בהיסטוריה הצבאית, הדיפלומטית והפוליטית של ישראל, ועיצבה מחדש את מדיניות הביטחון הישראלית ואת יחסי ישראל עם ארה"ב ומדינות האזור" ("הארץ" 21.3). זו ההכחשה של הישראלים: אינם רואים על גבי מה יושבים — חוץ מעתיקות מקראיות — כאילו עצמאים. לא רואים. ראי אדמה, אַתְ בכלל נושאת מטוסים.

ישראל, כבר עשורים, היא חלק מהמעצמה הצבאית האמריקאית: מימון דמיוני, טכנולוגיות, נשק, הכשרה, מודיעין, וטו באו"ם. בוש, שהיסס, ואולמרט שהחליט, התגוששות אובמה ונתניהו, התגפפות נתניהו וטראמפ. הכל היינו הך: המימון תמיד גדל. ישראל היא סוכן אזורי וקליינטית, מין צינור מימון של וושינגטון לתעשיות הענק שלה. אסור לישראל להפריע למעצמה, לא לייצר מטוסי קרב, נניח, לא להכות בסעודיה. ממתי הפך הקשר לגלוי, מ–1967, או מספטמבר 1970 (כשהשגריר רבין התנה את התערבות השריון בירדן בבקשה חתומה מצד ניקסון, בפעם הראשונה), או מ–1982? להתרגש עכשיו מהפצצה ב–2007?

אפשר להרעיש ולהחריב מסביב, להמית את עזה, את הגדה לדרוך כענבים בגת, למלא את הריק הישראלי במהומות תקשורתיות מתחלפות, אבל עתיד אין בדמיון שלנו. ספק אם אי פעם באמת היה.