כלכלת ישראל: חצי הכוס הריקה

את החלק הראשון של מאמר זה (מיום ג' השבוע) סיימתי בשאלה: האם המצב הכלכלי הוא באמת כה טוב, כמו שחוזרים ואומרים בנימין נתניהו ומשה כחלון?

נתחיל בצמיחה. היא תהיה השנה 3%–3.5%, וזה נשמע סביר, אבל זה נמוך מדי. 3% צמיחה פירושה 1% בלבד לנפש, כי האוכלוסייה גדלה בכ–2% לשנה. במערב הצמיחה נמוכה יותר, 2% בלבד לשנה, אך משום שהגידול באוכלוסייה אפסי, הרי שהצמיחה לנפש גבוהה יותר מאשר אצלנו. הצמיחה אצלנו נמוכה כי הפריון שלנו נמוך ב–25% מהפריון במדינות המערב, ההשקעות בתשתיות ובציוד נמוכות, רמת ההשכלה אינה מספקת, אין רפורמות משמעותיות, והמגזר הציבורי שמן ולא יעיל.

• כלכלת ישראל בשיא, אבל איך ממשיכים מפה?
• OECD: כלכלת ישראל חזקה וצומחת מהר - אך על הממשלה לפעול לצמצום פערים
• חצי כוס (התפוזים) המלאה

נתניהו וכחלון מתפארים בתוצר של 40 אלף דולר לנפש, אבל זה ממקם אותנו במקום ה–21 ב־OECD, אחרי כל מדינות המערב המפותחות. ויותר מכך: זה בדיוק המקום שבו היינו ממוקמים כבר לפני 40 שנה. המסקנה: לא התקדמנו בדירוג כי 3% צמיחה לשנה זה לא מספק. צריך לפחות 5%. אלא שבשביל זה צריך שר אוצר אחר, כזה שמוכן לבצע רפורמות קשות ולא פופולריות, שיזניקו את המשק קדימה.

האינפלציה הנמוכה היא הישג חשוב, שבמהותו הוא הישג חברתי, כי הסובלים מהאינפלציה הם החלשים ששכרם נשחק. גם בקשר לאבטלה הנמוכה אין לי שום הסתייגות. גם זה הישג חברתי וכלכלי הראוי לכל שבח. לעומת זאת, שיעור התעסוקה הגבוה (77%) איננו יציב ובטוח. העובדה שהחרדים אינם לומדים את מקצועות הליבה לא תאפשר להם להשתלב בעבודה מכניסה, והואיל וחלקם באוכלוסייה גדל, זה לא מבשר טובות. גם שיעור התעסוקה הנמוך של נשים ערביות הוא בעיה. זה קורה עקב השכלה נמוכה ומחסור בתחבורה ציבורית שתקשר בין הכפרים למרכזים עירוניים.

הירידה במשקל המגזר הציבורי מבורכת, אבל הקיצוצים בתקציב נעשים תמיד בפעילות המשרדים, ולא בכוח האדם המופרז והלא יעיל, עקב ההסתדרות הדואגת לקביעות טוטלית. עוד מעט כל התקציב יופנה לשכר, ולא יישאר כלום לפעילות.

הירידה בחוב הציבורי לרמה של 61% מהתוצר מוצגת כהישג, אבל החוב עדיין גבוה מדי ומסוכן מאוד. במצב הנוכחי, הגירעון היה צריך להיות אפס, כדי להוריד את החוב, וכך להתכונן למשבר עתידי.

עודף היצוא שהמשק מצוי בו זה כמה שנים, גם הוא נחשב להישג, אבל האמת היא, שיש לו מחיר כבד. בנק ישראל מחזיק לאורך שנים בשער חליפין מלאכותי, גבוה מדי, כדי להגן על היצואנים, והתוצאה היא יבוא יקר מדי, הפוגע ברמת החיים של כולנו.

טוב שהשכר עולה, אך הוא עולה לא במקומות הנכונים. הוא עלה במגזר הציבורי ב–23% ב–10 השנים האחרונות, לעומת עלייה של 6% בלבד במגזר הפרטי. כתוצאה, השכר במגזר הציבורי גבוה מזה שבפרטי, תופעה שאינה קיימת בשום מדינה מערבית אחרת. לכן פחות כדאי לעבוד במגזר הפרטי, מה שיפגע בצמיחה העתידית. ומובן שאין לשכוח את הפערים ושיעורי העוני הגבוהים, בעיות חריפות שיש לטפל בהן.

ויש עובדה מדאיגה נוספת. אין השקעות זרות בישראל להקמת מפעלים חדשים, ואלה שבאים לכאן לרכוש עסקים אינם מהשורה הראשונה. את אי.די.בי רכשו שני אלמונים, את תנובה חברה סינית, וחברות הביטוח עומדות זמן רב על המדף בלי קונה. לכך יש להוסיף את הסכנה של התרחבות החרם האירופי, וכל זה ביחד הוא המחיר הכבד של אי פתרון הסכסוך. עובדה, שהצמיחה הגבוהה (7% לשנה) הגיעה מיד לאחר חתימת הסכמי אוסלו, כאשר הסיכון הישראלי ירד והביא זרם אדיר של השקעות זרות.

אין זאת אלא שהתוכנית הכלכלית הטובה ביותר היא תוכנית שלום.

לדף הפייסבוק של נחמיה שטרסלר