תמונה אחת שווה: גנץ הולך לקנוסה

תחיה דב
תחיה דב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
הצל של גנץ קטן, בצורה סמלית, כמו רומז על ערכו האמיתי במשוואה המיותרת הזאת, מוטל על הרצפה המרוצפת באבן ירושלמית
הצל של גנץ קטן, בצורה סמלית, כמו רומז על ערכו האמיתי במשוואה המיותרת הזאת, מוטל על הרצפה המרוצפת באבן ירושלמיתצילום: POOL/רויטרס
תחיה דב
תחיה דב

הצילום שפורסם בעמוד השער של "הארץ" ביום חמישי (14.5) עדיין טורד את מנוחתי. נראה בו בני גנץ, יו"ר הכנסת אז, מועמד לתפקיד ממלא מקום ראש הממשלה, יו"ר מפלגה שזכתה במקום מכובד במערכות הבחירות הרבות שהתקיימו כאן בעת האחרונה, רמטכ"ל לשעבר, לוחם וגבר גבה קומה במיטב שנותיו, כשהוא משתחווה לפני מייק פומפאו, שר החוץ של ארה"ב.

שליח הנשיא דונלד טראפ בא בעיצומם של ימי קורונה קשים בעולם כולו, אך קשים ורעים במיוחד בארצו שלו, האימפריה הענקית, שאינה מאמינה בחמלה וגם לא בביטוח רפואי ממלכתי לכל. המאמינה בשוק חופשי, אך לא בחופש לבני אדם. בזכויותיה שלה, אך לא בזכויותיהם של אחרים.

השר בא לישראל כדי לחזק את ידי ראש הממשלה הישראלי הזמני בהחלטתו לספח עוד כברת ארץ זניחה ולא נחוצה כדי להמשיך לרדות בתושביה. וגנץ בא לחלות את פניו ופתח את הפגישה בהשתחוואה.

שני הגברים לבושים בחליפות דומות, כהות, מחויטות. האירוע מתרחש בחצר שגרירות ארה"ב בירושלים, שפתיחתה עוררה התנגדות רבה ומהומות, שנהרגו בהן כ–60 איש, ומיקומה הוא התרסה של טראמפ ונתניהו מול כל החוקים הבינלאומיים.

בחצר פנימית ירושלמית, שנפתחת אליה דלת מקושתת, שסביבה עציצי גרניום פורחים. כמו בבתים רבים במרחב הים תיכוני, באיטליה, בישראל, או בירדן (אולי היא בעצם בירדן).

הצל של גנץ קטן, בצורה סמלית, כמו רומז על ערכו האמיתי במשוואה המיותרת הזאת, מוטל על הרצפה המרוצפת באבן ירושלמית. גם כשהוא משתחווה, ניכר בו שהוא גבוה יותר ממי שהוא משתחווה לפניו.

הצילום רודף אותי כבר כמה ימים, ובעקבותיו הזיכרון ההיסטורי של ההליכה לקנוסה, אירוע מלפני כאלף שנה. אז בא הקיסר היינריך הרביעי לבקש סליחה ומחילה מהאפיפיור גרגוריוס השביעי על דברים די לגיטימיים שעשה — אירוע, שהונצח ביצירות אמנות רבות.

אבל מציק ומטריד לא הסיפור והמשכו, אלא התחלתו וסופו. הסיפור מתחיל בניסיון של שליט לעמוד על דעתו, המשכו בכניעה ובהשפלה עצמית, וסופו הוא שכל ילד יודע, שהכנסייה הקתולית עשירה וחזקה יותר מכל גוף אחר בעולם, והאפיפיור יכול בהנף זרת להניע מיליוני אנשים לעשות כרצונו.

אולי ההשתחוואה הזאת איננה הדבר המשפיל ביותר שגנץ עשה בשנתיים האחרונות, ולא הדבר התמוה ביותר. אולי מבחינתו, הפגישה, ההשתחוואה והסיפוח הם בסך הכל עוד מהלכים סבירים בדרכו הפוליטית. אולי בחדרי חדרים, בפגישותיו עם נתניהו, התרחשו ונאמרו דברים משפילים הרבה יותר.

אם כך, למה דווקא התמונה הזאת כה טורדת את מנוחתי? למה דווקא היא העירה בי זיכרון ישן של אירוע היסטורי מימים עברו? אולי משהו במוחשיות של התנוחה, בפסטורליות של החצר, בפריחת הגרניום, באור השמש העזה על רצפת האבן. בתהייה, האם גם גנץ חשב על אותו אירוע היסטורי. האם שמע עליו בכלל, האם מבין הוא לעומק את הבגידה שלו בבוחריו ובשותפיו לדרך.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ