דרושים: ערבים בלי עמוד שדרה

גם תינוק ערבי שרק נולד, אם יחליטו הוריו שיתמודד ברשימה כלשהי לכנסת, ודאי מכונת התעמולה של הימין הפשיסטי היתה מוצאת ראיות למכביר שהוא אויב המדינה: הנה למשל התינוק לא חייך כאשר ניגשה אליו אחות רחמנייה יהודיה בשביל לטפל בו, מנגד הוא פרץ בצחוק עליז כשהופיע האבא הערבי שלו. ממש מוזר התינוק העוין הזה: שירה של אום כולתום מרקידה אותו, ואילו "התקווה" מעכירה את תווי פניו. אם כל זה לא מספיק, עצם בחירתו של התינוק המחבל להיוולד רק לזוג הורים ערבים, מבין אלפי הורים יהודים יפים, מסגיר את כוונותיו הזדוניות להילחם באופיה היהודי של המדינה.

מזה שנים, כל ערבי שחפץ להתקדם בחיים, נהפך למושא תחקירים מכאן ועד הודעה חדשה. כל מילה שאמר נבחנת בקפידה - לא רק מה שאמר, גם מה שלא אמר, שהרי לפעמים אי האמירה היא אמירה. עכשיו הנבירה בארכיונה של אבתיסאם מראענה נמצאת בעיצומה: החפירות הגיעו 13 שנים אחורה, לשנת 2008, ואם הכל יילך לפי התוכנית עוד נגיע לימי המופתי. יש שמועות שכרגע אוספים עדויות מעמיתיה של מראענה בגן הילדים לגבי צבעי הבגדים שלבשה ביומה הראשון בו - אחד מעמיתיה לגן העיד שבזמנו הבחין בצבעי הדגל הפלסטיני.

החפירות של הימין מעוררות השתאות, דווקא מול עצלותם של הערבים שלא מטריחים את עצמם לברר את ההיסטוריה של עמיתיהם היהודים. דווקא אני מבסוט מהמזג הערבי הנוח, מזג שאין לו אמביציה לחפור. מול המזג הנוח של הערבים, מראענה צריכה להוכיח שאינה מפלצת - לא מול אמא תרזה הקדושה, אלא מול בן גביר, שאינו רוצה ערבים בכלל במדינה, שרק אחרי ביקורת הסיר תמונה של הרוצח ברוך גולדשטיין מההקיר בסלון ביתו, והוא מצהיר שהוא ממשיך את דרכו של מאיר כהנא. האבסורד מתגמד מול מחזה זה.

אך כל זה מחוויר לעומת התנהלותה של המפלגה שבה חברה מראענה. במקום לבוא ולפתוח בקו הגנה שבסיסו מתקפה חסרת פשרות על פסטיבל ההסתה הזה, מתקפה שתגיד לעולם: חבר'ה, מראענה היא בתו של העם האחר, שמכל חמישה ממנו גורשו ארבעה ב-48, והחמישי שנשאר היה קורבן למעלליו של משטר צבאי חסר רחמים וחסר בושה - האם אתם מצפים מבתו של העם הזה שתשיר ביום העצמאות, או תצדיע למי שעוללו את הנכבה, וגירשו 80% מבני עמה? שתצדיע למפקיעי האדמות, לאדריכלי מדיניות האפליה?

• כן, מיכאלי היא רביניסטית אמיתית
• השאלה היחידה בבחירות היא נתניהו — כן או לא. זה מסוכן
• יש להכיר בעוולות נגד עולי תימן, לא באגדות

למראענה יש נרטיב אחר. הנה, בשביל רוב היהודים, אריאל שרון הוא גיבור, אך בשביל הערבים הוא דבר אחר לגמרי, שהרי שמו נקשר לטבח בקיביה ובסברה ושתילה. כך הדבר לגבי עוד אישים יהודים, וגם להפך: גיבורי הפלסטינים הם דבר אחר לגמרי בעיני היהודים. אם רוצים להגיע לפיוס, צריך להפנים את זה.

במקום זה, מפלגת העבודה כפתה על מראענה קו הגנה אחר, כזה שמנציח את הגישה השלטת כאן כבר שנות דור: אם ערבי טוב הוא לא ערבי מת, ערבי טוב הוא ערבי בלי כבוד. חבל שזה קו ההסברה תחת כנפיה של הבשורה החדשה של מפלגת העבודה, מרב מיכאלי.

לסיום נציין שכמעט כל המראיינים והמרואיינים היהודים אינם מצליחם להגות נכונה את שמה של "מראענה". אפשר לגיד שזה בגלל הבורות, אך צריך להוסיף שבורות זו היא תוצאה של אדנות, והתעלמות מ-20% מתושבי המדינה והדרתם לשולי החברה. אולי השם שלה זה כל הסיפור.