ראשית, אל תרכלו

"יקירתי", כתב אדם ברוך בטורו במעריב ב-2001, "אם אני נהרג בפיגוע, אל תרשי לטלוויזיה לצלם את ההלוויה". כעבור 20 שנות צפייה בטלוויזיה הישראלית, המילים האלה נראות תמימות. הלוויות, פיגועים, זירות מדממות, איברים קטועים ופצועים המומים - דבר מכל אלה לא נחסך מאיתנו בזמן שחלף. התשוקה של הכתבים בשטח לליטרת הבשר שתעלה את הרייטינג, ובעיקר תעזור להם למשוך זמן בגלי השידורים הפתוחים והתפוחים, רק הלכה וגדלה. גם התחרות הפרועה עם התקשורת הלא ממוסדת מקצינה את השידורים: הזוועות יוצאות ברשת, רצות בוואטסאפ בלי שליטה, והתקשורת המהוגנת מוותרת על המהוגנות.