אקס-טריטוריה ושמה מירון

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

כשהייתי בת 10, הגעתי למירון בפעם הראשונה להילולה בז' באדר (יום פטירתו של משה רבנו). ההתרגשות לקראת ה"חלאקה" (גזירת השיער הראשונה בגיל שלוש והשארת הפיאות) של אחי נמהלה בציפיה להיות במירון: סוף סוף אראה את קבר רשב"י, אשמע את הכלייזמרים מנגנים את השירים שאיתם אבא הרדים אותי בלילה. סבא, הרב נריה זצ"ל, היה קשור למירון בכל נימי נפשו. לא רק שנסע והוביל לשם את תלמידיו בז' באדר ובל"ג בעומר, אלא גם ישב שם, בחדר קטן בישיבה, בימי בין הזמנים, וכתב בשקט את ספריו. גם אבא שלי נסע בכל שנה למירון באותם התאריכים. כל תחנוני להצטרף נענו ב"זה לא מקום מתאים לילדות קטנות" ו"לא אצליח להשגיח עליך". היום יש לשני המשפטים האלו משמעות מצמררת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ