כור ההיתוך של לפיד

צבי בראל
צבי בראל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
לפיד. אין דרך אחרת
לפיד. אין דרך אחרתצילום: אוהד צויגנברג
צבי בראל
צבי בראל

אנושי, מנומס, הגון, עומד במילתו — אלה הם מקצת ביטויי ההספד שנשמעו אתמול בטקסי האבל בכלי התקשורת לרגל מותה של ממשלת השינוי, והם משקפים את התחושות כלפי נפתלי בנט, ולא פחות מכך כלפי יאיר לפיד. ישראל נדמתה למי שבילתה שנה בגן העדן, ועכשיו נגזר עליה ללבוש שק ולשים אפר על ראשה ולעבור את חמשת השלבים של האבל הלאומי — הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה, ויש שמדלגים היישר אל השלב האחרון.

התחזיות הקודרות מובנות. זמן קצר מדי חלף מאז הסתיים שלטונו של הדיקטטור. הטראומה טרייה, והאימה מפני שובו גדולה אף יותר מזו שמחולל איום הגרעין של איראן. אבל זה בדיוק הזמן להתנער ולהתחיל לעצב את המציאות מחדש. לפיד, שייכנס לתפקיד ראש ממשלת המעבר (אם לא תקום ממשלה חלופית), אינו מוכרח להיות ברווז צולע, בובה זמנית בחלון הראווה הפוליטי, שרק תספור את הימים לקראת הבחירות. משחצה את כל הקווים האדומים שאזק בהם את עצמו לפני הבחירות הקודמות, ישב עם ה"זועביז" ועם "התנועה האיסלאמית", שילב ידיים עם הדתיים (ואפילו התגפף מעט עם החרדים) ורקד עם "השמאל הקיצוני", הוא מצויד היטב בניסיון וביכולת לבנות מתוך ההריסות גוש פוליטי איתן.

יש רק אדם אחד שמצבו הפוליטי גרוע משל בנט, והיא נמצאת במרוקו

0:00
-- : --
להרשמה לפודקאסט

לרשותו שלושה חודשים לפחות, שבקלות יכולים להימתח לחצי שנה ואולי יותר, כדי לחולל את המהפכה ולבנות גוש דמוקרטי, ליברלי, ימני במידה, שמאלי במידה, בתוספת קורט של דת. התבנית כבר נוצרה בשנה האחרונה. הצעד הנדרש והקשה מנשוא אינו ההתמקחות על אידיאולוגיה מוסכמת, אלא שיוף קצותיהם החדים של האגואים שניקבו את הממשלה עד שנהייתה בלון חסר אוויר. כאן גם טמון יתרונה העיקרי של הממשלה ופוטנציאל ההצלחה של לפיד. הממשלה הזאת הצליחה לקום משום שהיא נזהרה מאידיאולוגיה, לא התיימרה לחסל את הכיבוש, היא הרגיזה את המתנחלים ואת הערבים בפרופורציה, נקטה מדיניות חוץ יעילה, ולפרק זמן ארוך יחסית העניקה לשריה תחושה של עצמאות ושל כבוד במקום הזלזול והתיעוב שהקרין נתניהו גם כלפי השרים הקרובים לו ביותר, שאותם הפך לסריסים. ודוק, לא שרי הממשלה ולא אידיאולוגיה הפילו אותה, אלא עשבי הבר מגודלי האגו שצמחו בשוליה הם שעשו זאת.

מכיוון שעם הפערים האידיאולוגיים הצליחה הממשלה הזאת להתמודד, עכשיו לפיד יכול ומוכרח להתחיל בתהליך היתוך בין מפלגות. רביב דרוקר הציע איחוד בין מרצ לעבודה ("הארץ", 20.6). זו התחלה, אבל אין בה די. לכחול לבן של בני גנץ אין עילת קיום עצמאית. אידיאולוגית (אם אמנם יש לה אידיאולוגיה) היא יכולה להתמזג עם יש עתיד, עם מפלגת העבודה ואפילו עם תקווה חדשה של גדעון סער. אחרי ככלות הכל, מי שהיה מוכן לשבת עם נתניהו ולהאמין לשקריו, עשוי להתאים לכל גוש פוליטי. הפיצול בקרב המפלגות הערביות, וההליכה הנפרדת של רע"ם, שמנהיגה מנסור עבאס הפגין תבונה פוליטית נדירה, יצרה שותפות פוליטית יהודית עם מפלגה ערבית — ובעיקר העניקה לה לגיטימציה חסרת תקדים. גם הרשימה המשותפת יכולה לנצל זאת כעת, אם רק תשכיל לאחד שורות מחדש עם רע"ם.

היתוך מפלגתי נשען על ההנחה שמצביעים מעדיפים גושים גדולים, "בלוקים", על פני מפלגות קטנות או רסיסי מפלגות. בדיוק בנתיב הזה לפיד צריך לרוץ, כדי שיוכל להציע לבוחר חלופה ריאלית שתרשים בגודלה ותשכנע בסיכויי ניצחונה. ולבסוף, שאלת האגו: שמרב מיכאלי תתמזג עם ניצן הורוביץ? שאיימן עודה יתחבק עם עבאס ושגנץ יראה עצמו שווה ערך לסער? מאין באה ההזיה הזאת? התשובה לכך היא שאין דרך אחרת.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ