השידור שזעזע את העולם העניק לי הצצה איומה ליום בחייה של סבתא שלי

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ציפורה סינגר, חודשים אחרי השחרור
ציפורה סינגר, חודשים אחרי השחרור
אסף דניאלי צרובה
אסף דניאלי
אסף דניאלי צרובה
אסף דניאלי

"עברתי דרך המחסום ומצאתי את עצמי בעולם בלהות".

ב–19 באפריל 1945 שודר ב־BBC דיווח מפעים והיסטורי - עדות נדירה, בזמן אמת, למעשי הנאצים במחנות הריכוז. במשך 11 דקות וחצי גולל ריצ'רד דימבלבי, הכתב הצבאי של התחנה, את הזוועות שנגלו לעיניו בברגן בלזן מיד אחרי שהמחנה שוחרר על ידי הכוחות הבריטיים, מבלי לחסוך בתיאורים מחרידים ובאבחנות מקפיאות דם. הכתב הנודע, שהצטרף לגיחות מעל לברלין ולקרב באל־עלמיין ושליווה את בעלות הברית ביום הפלישה לנורמנדי, סיפר בשידור שהמם את בריטניה וזכה לתהודה ברחבי העולם, כי "ראיתי הרבה מראות איומים בחמש השנים האחרונות, אבל כלום, שום דבר, לא מתקרב למראות האיומים בברגן בלזן". כעבור שנים אמר, כי "היום שנכנסתי לשם היה הגרוע ביותר בחיי".

"בצריף היתה נערה, שלד חי, שלא הצלחתי לנחש את גילה משום שלא נותרו שיערות על ראשה ועור פניה נמתח כקלף צהבהב סביב שני חורים שהיו עיניה. היא הושיטה את זרועה הדקיקה ופלטה משהו... היא ניסתה לבכות אבל לא היה לה די כוח" - ריצ'רד דימבלבי מתאר את ברגן בלזן

ריצ'רד דימבלביצילום: ויקיפדיה

המראות שהותירו חותם עז כל כך על דימבלבי היו במשך חודשים מציאות חייה של סבתא שלי, ציפורה סינגר (אז פאני ז'ורבסקי). היא היתה בת 22, אחת מעשרות אלפי האסירות והאסירים שגססו מרעב וממגפת הטיפוס וחיו בין ערימות של גופות מרקיבות, במצב נפשי ותודעתי שאותו תיאר דימבלבי כ"התפרקות הדרגתית של הציוויליזציה שמתרחשת כשבני אדם כלואים כעדר בהמות מאחורי גדרות תיל". היום ההוא, שבו הצטלבו חייה עם היום המפורסם בחייו, היה רווי חרדה ובלבול, אך גם אופטימי במידת מה. "כשאמרו לנו באנגלית 'אתם חופשיים', כולנו התחלנו לבכות. אני הייתי כל כך שבורה, ידעתי שאין לי לאן לחזור, שאין לי מה לחפש", סיפרה כעבור שנים.

בנו של ריצ'רד דימבלבי, ג'ונתן דימבלבי, עיתונאי ידוע בפני עצמו, שב לשם ב-2020 לצילומי תוכנית דוקומנטרית לציון 75 שנים לשחרור המחנה - אירוע שנחרט עמוק בזיכרון הקולקטיבי הבריטי - בין היתר בזכות השידור של אביו. בעקבות כתבה על חיי סבתי שפורסמה ב"הארץ" שנה קודם לכן, גם אמי ואני התלווינו אליו לשם. הסרט עסק בהשפעה שהיתה למקום הזה על משחרריו, ניצוליו ובני הדור השני. שידור הרדיו של אביו, שמגובה בסרטונים שצולמו שם באותו היום, יחד עם הביקור באתר העצום ומוכה הקור, העניקו משמעות ופרספקטיבה חדשה לסיפורה של סבתי, שעיצב במידה רבה את חיי אמי, ובאופן עקיף יותר גם את חיי.

האזינו לקטע משידורו של ריצ'רד דימבלבי מברגן בלזן:

"בהמשך המעבר ובצריף נראו גוססים אחוזי עוויתות שהיו חלשים מכדי להתרומם מהרצפה. כינים שרצו על גופם המכוסה בזוהמה. הם לא אכלו זה ימים. הגרמנים נהגו לשלוח כמות מרוכזת של מזון ורק מי שהיה חזק דיו לצאת מהצריף השיג אוכל" - ריצ'רד דימבלבי

כשהייתי בן 16 בערך, סבתא ציפי החלה לספר בעדינות על עלילותיה המוטרפות והנוראיות בתקופת השואה. בלי יותר מדי תיאורים גרפיים, באיפוק, מקלפת באטיות שכבות זיכרון, שנערמו לאיטן להסברים דוממים על הלילות שבהם ישנתי במיטתה והיא התעוררה בבהלה, ועל בקשותיה התכופות שנסיים את האוכל בצלחת. ככל שחלפו השנים, הסיפורים נהפכו לעגולים ומפורטים יותר, והרגעים שנצרבו במוחה, מאלה המעצבים ועד לאזוטריים ביותר שניתן להעלות על הדעת, פרצו החוצה. רבים מהם היו טראגיים ומרגשים עד דמעות, אך היא דיברה ברצף, מבלי להתעכב כדי לבכות.

ובכל זאת, שניים מהם טילטלו אותה בכל פעם מחדש. כשסיפרה על האירוע שבו איבדה את שני אחיה, דקות אחרי שאמה ואחותה נרצחו, היה ניכר לעין שהוא מייסר את נשמתה גם אחרי 70 שנה. לעומת זאת, כשסיפרה איך זחלה על גחונה לאורך ברגן בלזן, חלשה מכדי ללכת, וראתה לראשונה את הטנק הבריטי, עלו בעיניה דמעות של התרגשות.

ציפורה מחזיקה תמונה משפחתית שצולמה ב-1936צילום: אמיר לוי

אולי בגלל זה, בביוגרפיה שכתבתי בראשי לסיפור חייה, ברגן בלזן התחרז יותר עם שחרור מאשר עם גיהנום. היא סיפרה לנו אמנם על המחלות שבהן לקתה ועל התנאים הבלתי אנושיים ששררו שם, אך בסופו של דבר, במקום הזה מסע הישרדותה הבלתי נתפש הגיע לסיומו המוצלח, ושם גם פגשה את סבא שלי והתחילה, סמלית ומעשית, בחיים חדשים שאין להגדירם אלא כניצחון גדול.

נשים בברגן בלזן אחרי השחרור. הנאצים השאירו את המזון מחוץ לצריפים בידיעה שרבות חלשות מכדי להגיע אליוצילום: אי-פי

את הזוועות שרצתה לחסוך מאתנו גיליתי רק בעדויות שהעניקה למען הדורות הבאים ל"יד ושם" ולקרן לזיכרון השואה שייסד סטיבן שפילברג. הפרק ההוא בחייה מצטייר דרכן כיקום מקביל ומופרך כל כך, עד שהיה בלתי אפשרי לשים את עצמי בנעליה ולחבר דימויים ותחושות לסיפוריה. את החתיכה החסרה הזאת השלים השידור של ריצ'רד דימבלבי. הוא הרי היה אתה שם, בנקודה מאוד מוגדרת בזמן ובמרחב, מספק הצצה מדויקת לאופן שבו נראו חייה של סבתא שלי ב–15 באפריל 1945: "משני צדי הדרך היו בקתות עץ חומות. מחלונותיהן ניבטו פניהן הגרומות של נשים מורעבות, חלשות מכדי לצאת החוצה, משתרעות על הזכוכית כדי לראות את אור היום לפני שימותו".

גופות שנערמו בצידי הדרך בברגן בלזן אחרי השחרורצילום: אי-פי

ההכנה לנסיעה לברגן בלזן חייבה אותי להעמיק יותר ולשמוע יותר. לעצור כל פריים שנתפס ביום ההוא בעדשת המסרטה של הצבא הבריטי, בניסיון לאתר את סבתי הצעירה בין אלפי השלדים המהלכים. במשך עשורים רבים היא סירבה לספר לאמי מה קרה שם במחנה. "אם אזכר, לא אוכל להמשיך לחיות", אמרה לה. השידור והתיעוד המצולם הבהירו באופן המזוקק ביותר מדוע לא משנה כמה סבתי היתה ועודנה אשה אמיצה, חזקה ואופטימית, היא פשוט לא היתה יכולה להישאר אותו אדם שהיתה קודם. איש לא היה יכול. "זה עדיין רודף אותי בלילות", מספר בסרט חייל סקוטי שהיה ממשחררי המחנה, והוא היה צופה מהצד, לא משתתף פעיל בהצגת האימה.

"כל אותה עת נע גל נורא של בני אדם מותשים שלא התייחסו לדבר וגם לא חיכו לדבר – רק מעטים מהם הושיטו אלינו את ידיהם בשעה שחלפנו על פניהם" - ריצ'רד דימבלבי

"התקשיתי להבחין בין החיים למתים", סיפר דימבלבי על הצריפים שורצי הכינים והגופות, שבהם שוכנו עשרות אלפי אסירים ושנשרפו אחרי שפונו על ידי הבריטים. במקומם אין כיום דבר מלבד שממה מוקפת עצים ורוויית אוויר צח, משובצת בעשרות קברים המוניים שאליהם הושלכו בחופזה רבבות המתים. "בברגן בלזן אי אפשר היה לנשום אוויר. סירחון הגופות היה נורא כל כך, ואני לא יכולה להיפטר ממנו עד היום", סיפרה סבתא שלי על השטח הפתוח ורחב הידיים, שקשה לדמיין איך ריח כלשהו יכול להשתלט עליו ולהתנחל לנצח בראשיהם של מי שחוו אותו.

מצבות זכרון בברגן בלזן על רקע האנדרטה המרכזית והקברים ההמוניים. מארס 2020

אלפים רבים כמוה סיימו שם את חייהם, ימים ואפילו שעות בודדות אחרי שנהפכו לבני אדם חופשיים. חלקם מתו ממחלות וחלקם מאכילת המזון שנתנו להם המשחררים במחווה אנושית. החיילים לא שיערו שמדובר בגזר דין מוות בעבור מי שהורעבו עד כדי כך, שגופם לא היה מסוגל לעכל מזון. "פעם ביום קיבלנו חצי ליטר מרק עם חתיכת עצם שהעברנו מאחת לשנייה ומצצנו. את פרוסת הלחם שקיבלתי שמרתי, והכנסתי לפה כמה פירורים רק כשהרגשתי שנשמתי עומדת לצאת. הקיבה צרבה כאילו מישהו עם מקדח יושב וקודח בה, כאילו הגוף אוכל את עצמו", סיפרה.

חייל בריטי מתעד את פינוי הגופות בברגן בלזן לאחר השחרור. "מעולם לא ראיתי חיילים בריטים שנתקפו בזעם כזה" אמר דימבלביצילום: ארכיון הצבא הבריטי

תמונה אחר תמונה ומשפט אחר משפט משידורו של דימבלבי משלימים את עדותה, וחוויותיה מספקות בתורן פרשנות למחזות העוועים שאותם התקשה להבין. "ראיתי גבר שהולך כסהרורי על הכביש, מועד ונופל. מישהו העיף בו מבט, ואז גרר אותו מעקביו וצירף אותו לערימת הגופות בצד הדרך. אף אחד לא הקדיש לכך ולו את תשומת הלב המועטה ביותר, איש אפילו לא סובב את ראשו", סיפר בזעזוע דימבלבי על התערערות הערכים האנושיים במקום שבו מוות בייסורים היה אירוע שכיח ובנאלי יותר משתיית מים או אכילת לחם. קשה היה שלא לשאול אם הסבתא הרגישה והעדינה שלי, יכולה היתה גם היא להתעלם ממחזה כזה. והתשובה המצערת היא שייתכן שכן, בטח כשיודעים שבמשך חודשים לפני הרגע הזה "בכל יום נשים היו עומדות לספירה ופשוט נופלות מרעב כמו זבובים - ומתות", וכאשר חברויות שנרקמו שם הסתיימו בכך "שהייתי מוציאה גוויות מהצריף עם עוד שלוש בנות. בהתחלה לתנורים. אחר כך היו כל כך הרבה גוויות שכבר לא הספיקו לשרוף אותן, ערימות ערימות של גוויות. ואנחנו היינו לוקחות גופה בשמיכה, ונופלות ביחד אתה על הגופות האחרות".

"רבות מהנשים - נטרפה דעתן", סיפרה סבתא על אירוע שבו נדקרה בראשה על ידי אשה שהאשימה אותה בהרג בתה בהולנד. בזמן הקצר שבילה שם דימבלבי, אובדן השפיות שהמחנה כפה על יושביו נגלה גם לעיניו. "אשה מיוסרת עד טירוף זרקה את עצמה על חייל בריטי. היא התחננה שייתן חלב לתינוק הזעיר שהחזיקה בזרועותיה. היא הניחה את השמיכה על האדמה, השליכה את עצמה לרגלי החייל ונישקה את מגפיו. וכאשר במצוקתו הוא ביקש ממנה לקום, היא הכניסה את התינוק לזרועותיו וברחה בבכי... כשהחייל פתח את צרור הסמרטוטים כדי להביט בילד, הוא גילה שהוא מת לפני כמה ימים", סיפר והוסיף מיד אחר כך כי "מעולם לא ראיתי חיילים בריטים שנתקפו בזעם כמו זה שנתקפו בו הגברים שפתחו את מחנה בלזן השבוע".

חיים וציפורה סינגר. נפגשו בברגן בלזן והתחתנו במחנה צבאי סמוך ביום הולדתה ה-23

פחות משנה אחרי ששוחררה, סבתא שלי צולמה שם מחויכת. במקום הכי נורא בעולם היא הצליחה להתאושש, למצוא אהבה, לתכנן תוכניות צנועות ולהגשימן. בעבורנו, היא היתה ותהיה תמיד לא רק סבתא אלא גם פרספקטיבה יוצאת דופן על החיים, על מהו קושי אמיתי ועל יכולתו של האדם להתגבר על כל מכשול ואסון.

אביו של ג'ונתן דימבלבי מעולם לא דיבר אתו על ברגן בלזן או על השידור המיתולוגי ההוא, שנגנז תחילה בגלל חששם של קברניטי BBC שהציבור לא יעמוד בו, אולי גם, כפי שמציע ג'ונתן, מחשש לאמינותו. לבסוף הוא בקע ממקלטי הרדיו רק בזכות איומיו של אביו להתפטר. עם זאת, העיתונאי שחזה מקרוב באסונות שהדיקטטורות המיטו על העולם, הותיר לבנו מסר על החשיבות הקריטית שבשמירתם ובחיזוקם של מוסדות דמוקרטיים. הרחק משם, בנתניה, יצאה סבתא ציפי בת ה-97 להצביע שלוש פעמים בתוך כשנה, ושילשלה אל הקלפי את אותו הלקח בדיוק.

כשהיינו בברגן בלזן, במצבה שלידה צולם סבא ב–1946, הוציאה אמא שלי, ברגע שתועד היטב גם בתוכנית, אבן שהביאה מחצר ביתה של סבתא. על האבן נכתב שם נעוריה והמלים "אני שרדתי". מעולם לא הרגשתי הערצה גדולה מזו לסבתא ציפי. לא רק על הישרדותה המופלאה, אלא בעיקר על כך שהצליחה להישאר בן אדם, לחייך ולשמוח. ושגם בשעותיה הטובות האחרונות, דאגה להבהיר ממרום ניסיונה, שגם הקורונה תחלוף.

*ציפורה סינגר הלכה לעולמה ארבעה חודשים לאחר פרסום הכתבה, באוגוסט 2020

האבן שהובאה מגינתה של ציפורה לאנדרטה היהודית בברגן בלזן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ