מי צריך רבנות

מאמר המערכת
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
מאמר המערכת

במשך כל שנות קיומה של ישראל הסכין הציבור החילוני בעל כורחו עם המונופול של הרבנות הראשית בכל הנוגע לחיי האישות. רבים נאלצו לקיים טקס דתי שנכפה עליהם למורת רוחם, אחרת משרד הפנים לא יכיר בהם כנשואים. גם אלה שעקפו את התהליך המעיק הזה וערכו טקסי נישואין אזרחיים בחו"ל נוכחו לדעת, כאשר ביקשו להתגרש, שהמדינה לא תכיר בגירושיהם אלא אם יבוצעו על ידי אותו ממסד רבני שממנו ניסו לחמוק.

מציאות מקוממת זו הכבידה במיוחד על כל מי שאינם נחשבים יהודים על פי ההלכה, ובהם מאות אלפי עולים מחבר המדינות ומאתיופיה, אך גם על ילידי הארץ שמאסו בכפייה. בשנים האחרונות נרשמת מגמה של התחרדות והקצנה הלכתית ברבנות. אלה גורמות לקשיים רבים לכלל האזרחים, מחריפות את ההתנגשות בינם לבין הממסד הדתי ומגבילות למעשה את יכולתם של אנשים רבים לממש את זכות היסוד להקים משפחה.

אם נוצר הרושם שרק הציבור החילוני הדומם סובל מן החיבור הקלוקל הזה בין דת למדינה, ורק הוא יצר לו מעקפים כמו מעמד ה"ידועים בציבור" ונישואי קפריסין, מתברר עתה כי ציבור גדול של חובשי כיפות סרוגות מואס בסדר הקיים, אך בהעדר מוצא אחר הוא יוצר מעקף בדמות נישואין פרטיים ("חופה עוקפת רבנות", מאת יאיר אטינגר, "הארץ" 21.10). מעקף זה מעיד על מצוקת אמת, ומעורר שאלה: אם רוב הציבור סובל מרודנות פקידי ההלכה, שהחרדים אינם משתמשים בשירותיהם ממילא, מי, פרט למפלגות הדתיות, זקוק עוד לרבנות. מכל הבחינות - החברתית, האזרחית והכלכלית - עדיף להעביר את סמכויותיה לרשויות המקומיות, שיספקו שירותי דת על פי צורכי הקהילה. בד בבד, חייבת הכנסת לשנות את החוק, ולאפשר, בצד הנישואים הדתיים, נישואים אזרחיים לכל. החברה הישראלית מתקוממת, עדיין בנימוס רב, נגד הכפייה הדתית. על הממשלה להחליט מה חשוב לה יותר: הברית עם המפלגות החרדיות או רווחת האזרח.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ