קיטש ומוות

מאמר המערכת
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים116
מאמר המערכת

מי שחרד לעתידה של ישראל לא יכול היה שלא להצטמרר למשמע נאומו האחרון של בנימין נתניהו בוועידת אייפא"ק: אם לא מרצינותו של האיום הקיומי שתואר בו, כי אז מהוולגריות וסרות-הטעם של הנואם. הלה - כאחרון הטוקבקיסטים - לא היסס להשוות בבוטות את ישראל היום למצבם של יהודי אירופה בשואה, וכדי לתבל את נאומו באחד מאותם גימיקים חזותיים החביבים עליו, אף שלף תצלומי מכתבים שמהם משתמעת השוואה בין השתהותו של הנשיא אובמה להתקיף את איראן לסירובו של הנשיא רוזוולט להפציץ את מסילת הברזל לאושוויץ.

בנימין נתניהו נראה לעתים כמי שעורך תחרות נאומים עם עצמו. כל נאום הוא "נאום חייו", החייב להעמיד בצל את קודמו; הוא ועוזריו מונים בדיעבד בסיפוק, כמו לאחר תחרות ספורט, את מספר "תשואות הקימה" בעיקר בקרב מאזיניו האמריקאים, ונראה שלצורך סחיטתן בסוף כל משפט - כל האמצעים כשרים: קיטש ומוות, איומים ושבועות, התראות ונזיפות בעולם ומלואו. לא ברור מה רצה גם הפעם להשיג ברטוריקה נואלת זו, המשלבת מסכנות ומגלומניה, מלבד מחיאות כפיים: לבקש רחמים? לפרוט מראש על מצפונו של העולם? לזרות אימה בו עצמו, ושמא ללבות את הפנטסיה הצ'רצ'יליאנית שבה הוא חי? דבר אחד ברור: מלבד העמקת תחושת הקורבניות, העלבת הנשיא האמריקאי והצרת האופציות המדיניות - נתניהו לא קידם בו במאומה, כבשאר נאומיו, את מצבה של ישראל.

עשו לנו לייק וקבלו חדשות ופרשנויות ישירות לפייסבוק שלכם

נתניהו אינו ראש הממשלה הישראלי הראשון - ודאי לא מהימין - הפורט על טראומת השואה. אך בניגוד למנחם בגין ולאריאל שרון, שגילו ברגעי הכרעה גם יכולות מדיניות ומנהיגותיות, נתניהו היה ונותר בעיקר איש של "הסברה", מי שהמלים והרטוריקה הן לדידו יוצרות-מציאות. החשש המצמרר הוא, שיום אחד כולנו - כולל הוא עצמו, חרף זהירותו והססנותו - נגלה במאוחר מדי שהפכנו בני ערובה של נאום צ'רצ'יליאני, בלי הניצחון הצ'רצ'יליאני.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ