שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מאמר המערכת
מאמר המערכת

המלחמה בדרום שירבבה אל הסטטיסטיקה השגורה שבה נספרים פצועים והרוגים, נתון חדש ומתעתע. הפלא הטכנולוגי "כיפת ברזל" הפך, בצדק, לגיבור היום. נראה כי עילת המלחמה נהפכה לשולית, ורק מספר הטילים שצה"ל מצליח ליירט היו למדד המרכזי בתיאור ההצלחה או הכישלון. אבל האם באמת היה הכרח, אחרי תקופה ארוכה של שקט, להיקלע למערכה שמשביתה "מיליון אזרחים"? האם חיסולו של מזכ"ל ועדות ההתנגדות שווה את מחיר הטלטול שעוברת המדינה? את הנזק הכלכלי, השבתת הלימודים, ובעיקר - את סכנת ההידרדרות למבצע צבאי קרקעי בעזה?

הכרונולוגיה היא לכאורה לטובת ישראל. גרסת שר הביטחון היא ש"הסבב הזה התחיל בפגיעה בזוהיר אל-קייסי, מראשי הוועדות העממיות, שעסקו בהכנה, ככל הנראה, של פיגוע גדול שאני עוד לא יודע לומר אם הוא סוכל". אם אמנם מדובר ב"פצצה מתקתקת" אין מחלוקת על כך שהיה צריך לפרקה. אבל כאשר אהוד ברק אינו בטוח שאכן בכך מדובר, וכאשר לא ברור אם הפיגוע עצמו סוכל, לא מיותר לשאול גם אם כל ההשלכות של הפגיעה באל-קייסי הובאו בחשבון. חמור מכך, האם החיסול לא היה תירוץ למתקפה רחבה הרבה יותר - זאת, כאשר דבריו של הרמטכ"ל מלפני כמה שבועות, על כך שישראל תצטרך בסופו של דבר לבצע פעולה רחבת היקף בעזה, עדיין מהדהדים.

תושבי הדרום כבר הבינו, כפי שתמיד הם נאלצים "להבין", את משמעותה של המלחמה נגד הטרור בעזה. עכשיו גם מקבלי ההחלטות צריכים להבין, שכיפת ברזל איננה תחליף למדיניות, ושהממשלה איננה יכולה לזכות באמצעותה ב"חופש מדיני", או, נכון יותר - בחופש ממדיניות. המערכה בדרום צריכה להסתיים לאלתר. היא לא תכריע את הטרור ולא תהפוך את האיום מעזה לפחות משמעותי. כמוה גם האשליה שמבצע רחב היקף, דוגמת "עופרת יצוקה", יחולל שינוי ארוך טווח. הפתרון מצוי במקום אחר, על שולחן המו"מ, שממנו מחפשת הממשלה מקלט תחת כיפת ברזל.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ