מאמר המערכת
מאמר המערכת

פיגוע הדריסה שלשום, שבו נרצחה התינוקת חיה־זיסל בראון ונפצעו שבעה בני אדם נוספים, הביא לשיא את גל האלימות שפוקד את ירושלים בשלושת החודשים האחרונים. ההפגנות האלימות, ידויי האבנים ובקבוקי התבערה והעימותים עם השוטרים לא פסקו מאז רציחתו של הנער מוחמד אבו חדיר בתחילת יולי. בעקבות הפיגוע אתמול קראו פוליטיקאים מהימין, ובראשם ראש הממשלה, לנקוט יד קשה נגד המתפרעים. בדיון שקיים בנימין נתניהו, אושרה תוספת משמעותית של כוח אדם וכן של אמצעים טכנולוגיים, למשטרת ירושלים, במטרה למנוע את הידרדרות המצב.

אלא שהפתרון בירושלים לא יושג רק באמצעות כוח נוסף או אכיפה נוספת. בישיבה אתמול חזר ראש הממשלה על האמירה החלולה, "ירושלים המאוחדת היתה ותישאר בירת ישראל לנצח", והבטיח להחזיר את השקט והביטחון לירושלים באמצעות "התגובה החריפה ביותר לכל ניסיון לפגוע בתושביה". נתניהו גם תקף את הנשיא הפלסטיני, מחמוד עבאס — כאילו הוא זה שמכוון ומארגן את ילדי האבנים של מזרח ירושלים — ואת הקהילה הבינלאומית על "רפיסותה". "אצלנו אין רפיסות כזאת", אמר; "אנחנו נעמוד איתן על זכויותינו ועל חובותינו להגן על בירתנו. אנחנו נעשה את זה בעוצמה — ואנחנו ננצח".

אבל האלימות בירושלים לא נולדה בחלל ריק ולא תתפוגג אל מול ה"נחישות" שמפגין ראש הממשלה. שורשי האלימות נעוצים בתחושות הייאוש והפחד של תושביה הפלסטינים של העיר. קריסת התהליך המדיני, הקריאות הגוברות לשינוי הסטטוס קוו בהר הבית, ההזנחה המתמשכת של השכונות הפלסטיניות מחד גיסא והעידוד הממשלתי להתפשטות ההתנחלויות בלב אותן שכונות מאידך גיסא — כל אלה הם הביצה שממנה צומחים האלימות והטרור.

התעלמות משורשי הבעיה והתמקדות באכיפה ובענישה לא יפתרו את הבעיה והן עלולות אף להחמיר אותה. דרוש אופק מדיני, שבמסגרתו תידון אחת מסוגיות הליבה של הסכסוך הישראלי פלסטיני והיא מעמד העיר ירושלים.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ