מאמר המערכת
מאמר המערכת

בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל. רק כך ניתן להגדיר את שרשרת ההתבטאויות של ראש הממשלה בשבוע החולף. נדמה שהחליט להסיר את מסכת הממלכתיות שעטה על עצמו בשנים האחרונות, וכעת הוא חושף בפני הציבור את פרצופו הלאומני.

הדפוס אצל נתניהו הוא תמיד אותו דפוס: הוא עושה כל שביכולתו כדי לטרפד הסכם אפשרי עם הפלסטינים, ולאחר מכן מנצל את התסכול שנוצר בעקבות סרבנותו כדי להלהיט את האווירה. הוא ממציא תנאים מופרכים לפתיחת משא ומתן (הכרה בישראל כבמדינת הלאום היהודי), ולאחר שהתסכול הפלסטיני מתממש ברחובות, "מזמין כל מי שמפגין בגנותה של ישראל ובזכות המדינה הפלסטינית לעבור לשם, לא נערים עליכם שום קושי".

נתניהו עוסק בהחלפה שיטתית של סיבה במסובב. מטרתו להציג את התוקפן כקורבן, ואת הקורבן כתוקפן. הוא מסרב לדון בסוגיות משמעותיות כמו גבולות, חלוקת ירושלים וזכות השיבה, ולאחר שבצד הפלסטיני הזעם מתפרץ, וזולג גם אל הערבים תושבי ישראל, מטיל על שר הפנים לבחון את שלילת אזרחותם, משום שהפגינו נגד המדינה או תקפו שוטרים.

במקום להיות ראש ממשלה של כל תושבי המדינה — בהם 20% ערבים — נתניהו מוכוון למטרה שונה בתכלית: מימוש חלום ארץ ישראל השלמה. לכן הוא משקיע רבות במשאב החשוב ביותר בעבורו: זמן. הוא יודע שככל ש"יקנה" יותר זמן — מהפלסטינים, מהאמריקאים, מהעולם — כך יפגע באופן אנוש יותר באפשרות להסכם, ויקרב מציאות שבה יהודים מתנחלים בכל השטח מהים ועד הירדן.

בדרכו למימוש ה"חלום" נתניהו פורם בשיטתיות תפרים רגישים במרקם החיים הישראלי. הוא מחליש את תחושת הזהות הישראלית של האזרחים הערבים, ועושה דמוניזציה גם לאזרחים יהודים שמבקשים לפתור את הסכסוך באמצעות חלוקת הארץ ("אצלכם היוזמה היחידה היא לקפוץ מהצוק ולהתקפל"). נתניהו של הימים האחרונים הוא גרסה אלימה ומזיקה אף יותר מנתניהו 1996–1999 ("השמאל שכח מה זה להיות יהודים", "הם מ–פ–ח–דים").

השאלה האם נתניהו מנסה לאגף את אביגדור ליברמן ונפתלי בנט מימין מחשש לבחירות מתקרבות, אינה רלוונטית. ראש ממשלה שמתייחס למאות אלפי אזרחים — ערבים ויהודים — כאל סרח עודף, אויב בתחפושת, אינו יכול לעמוד בראשם.

נתניהו, השבוע במרכז הליכודצילום: תומר אפלבאום
הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ