שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בזכות כחלון

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

משה כחלון יכול היה להסתפק בהישגים הפרסונליים שגרף במשא ומתן הקואליציוני מול ראש הממשלה בנימין נתניהו. כל התנאים שהציב על מנת לקדם את רפורמת הדיור, תוכנית הדגל שלו, התקבלו: הוא זכה במשרד האוצר, במשרד להגנת הסביבה, במשרד הבינוי ובמינהל התכנון.

אלא שכחלון לא הסתפק בכך. כמי שרואה עצמו חולייה נוספת במסורת הליברלית־דמוקרטית מבית מדרשם של זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין, כפי שבאה לידי ביטוי בליכוד של שנים עברו, כחלון התעקש והצליח לבלום שתי סכנות ממשיות שהעיבו על הקדנציה של הממשלה החדשה: חוקים להחלשת מעמד בית המשפט העליון, וחוק הלאום.

"אסור לנו לשכוח שבית המשפט העליון הוא המעוז האחרון של החלשים, והוא צריך להיות חזק ככל האפשר". את הדברים האלו, שאמר כחלון בינואר בראיון ל"הארץ", הוא גיבה בפעולות של ממש: כחלון התנגד לכל אורך המו"מ הקואליציוני לחוק פסקת ההתגברות, שאמור היה לאפשר לכנסת לחוקק מחדש חוקים שנפסלו על ידי בג"ץ, והתעקש לבלום את המהלך לפיו יועבר משקל הוועדה לבחירת שופטים משופטי בית המשפט העליון אל הפוליטיקאים. בכך חיזק את רעיון "עליונות המשפט", שהוא מרכיב מרכזי של דמוקרטיה אמיתית.

כחלון גם היטיב להבין שמטרת חוק הלאום סותרת את המסורת הליברלית־דמוקרטית שבה הוא מחזיק. ב–1959, בנאום בכנסת, אמר בגין: "אנחנו איננו מקבלים את הדעה הרשמית למחצה... לפיה מדינה נותנת זכויות ומדינה זכאית ליטול זכויות. אנחנו מאמינים שישנן זכויות לאדם הקודמות לצורת החיים האנושית ששמה מדינה". נדמה שהתנגדותו של כחלון לאחד מחוקי הדגל של נתניהו קשורה בדיוק לדברים אלה: על ידי חקיקת חוק הלאום, מבקשים גורמים לאומניים־קיצוניים לאפשר לבתי המשפט להעדיף את ערכיה היהודיים של המדינה על פני ערכיה הדמוקרטיים.

ואולם, לצד התשבחות להן ראוי כחלון, יש להצר על כך שתחת שלטון נתניהו, יש בכלל צורך להילחם ולהגן על ערכי יסוד דמוקרטיים כה בסיסיים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ