כפני נבי־סאלח

מערכת
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מערכת

בתוך שדירת דגלי המדינות שמתנוססים בכניסה לבניין האו"ם בניו יורק, ימצא מעתה את מקומו גם דגל פלסטין. עניין סמלי בסך הכל, כאילו ביקשו אומות העולם לומר, אם איננו יכולות להעניק מעמד של מדינה אמיתית לפלסטין, נסתפק בהכרה בסמלה. זהו עוד סמל למערכה ארוכה, מדממת ומתמשכת בין ישראל לפלסטינים. במרחק כמה אלפי קילומטרים מבניין הזכוכית חסר האונים, שהחודש שוב יתכנסו בו מנהיגי העולם להשמיע ייחולי הבל לשלום עולמי, ממשיכים הצדדים לשפוך דם אמיתי. המדינה הקולוניאלית האחרונה, שחוגגת היום את ראש השנה ה–48 לכיבוש, ממשיכה להאמין כי שליטה בעם אחר מבטיחה את נצחיותה.

את האמונה התפלה הזאת, שהכריעה בעבר מעצמות ענק כמו צרפת, בריטניה והאימפריה העותמאנית, טילטלה לפני ימים ספורים תמונה סמלית מבעיתה. בכפר הקטן נבי־סאלח שליד רמאללה התנפל חייל ישראלי חמוש ורעול פנים על מוחמד א־תמימי, ילד בן 12 שאחת מידיו נתונה בגבס. על החייל התנפלו אמו ובנות משפחתו של הילד, שביקשו לשחררו מן הלפיתה החונקת של החייל.

אם יש סמל שמתמצת ומזקק את המציאות שבה שרויה מדינת ישראל בשטחים, זוהי התמונה מנבי־סאלח שהתפשטה בעולם כאש בשדה קוצים. בישראל היו מי שהביעו זעם ותהו מדוע החייל לא ירה בילד, ולצדם היו גם מי שהתפעמו מאנושיות החייל שהחליט בצו מצפונו, או בגלל מצלמות הטלוויזיה, לנצור את נשקו. זוהי חלוקה מעוותת, שלא היתה מתקיימת אילו הבינה ישראל שכיבוש ומוסר, כיבוש וגבורה, כיבוש ודמוקרטיה, אינם יכולים להתקיים יחדיו.

"באותו רגע הבנתי שכאשר האדם הלבן נעשה לרודן, הוא מבטל רק את חירותו שלו. הוא הופך מין בובת ראווה חלולה שקפאה בתנוחתה, הופך לדמות המקובלת של הסָהיבּ. בכך מותנה שלטונו, שיבלה את חייו בהשתדלות להרשים את 'הילידים'. בכל נקודת הכרעה הוא אינו יכול לעשות אלא את מה ש'הילידים' מצפים ממנו", כתב ג'ורג' אורוול בסיפורו המפורסם "לירות בפיל" (תרגום: אמיר אור).

כל עוד תדבק ישראל בכיבוש, היא דנה את עצמה לבטל את חירותם של הפלסטינים ואת חירותה שלה עצמה. היא דנה את עצמה להיכלא בתמונת נבי־סאלח.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ