שר אוצר חוץ פרלמנטרי

שר האוצר, יאיר לפיד, צודק: מליאת הכנסת היא מקום לא נוח לשאת בו נאומים. הם נקטעים בה לא פעם בקריאות ביניים קולניות, לא הכל מקשיבים בה לכל מלה, לא אחת מתגלה בה חוסר הסכמה, אפילו ביטויי התנגדות נמרצת וגילויי מחאה רעשניים רוחשים בה. למי שהורגל לכתוב טורי קונסנזוס בעיתון ולהגיש חדשות ממלכתיות בטלוויזיה, זו זירה חדשה שאינו מורגל בה. לכן אפשר להבין את החלטתו שלא לשאת עוד נאומים חשובים בכנסת. בהכרזתו שיישא את נאומיו מחוץ לה - ובהחלטה להעביר את רוב מסריו דרך הפייסבוק, עוד זירה חד צדדית וחסרת הפרעות בדרך כלל, ולא בראיונות עיתונאיים שעלולים להיות מטרידים - מבטא לפיד את הפוליטיקה החדשה שלו. זו בעליל לא פוליטיקה דמוקרטית.

במייל ששיגר לתומכיו הסביר לפיד מדוע העדיף להציג את תפישת עולמו הכלכלית דווקא בכנס אקדמי של המכון למחקרי ביטחון לאומי. "אני צריך 25 דקות בשביל להסביר את התקציב... אם הייתם מסכימים לתת לי את זה, אני מוכן אחר כך לשבת שש שעות רצוף לשמוע את הצד שלכם", אמר לח"כ משה גפני מיהדות התורה, "תגיד להם שהגיע הזמן לשנות את חוקי המשחק וליצור דיון אחר".

נכון, תרבות הדיון בכנסת אינה תמיד מהנאותות. אבל הכנסת, ככל בית נבחרים בעולם, היא המקום להעלות תוכניות ולשאת נאומים חשובים. גם בבתי נבחרים ותיקים ממנה בהרבה, דוגמת הפרלמנט הבריטי, מופרים דברי הנאומים בקריאות ביניים ובקולות מחאה והתנגדות. אלו כללי המשחק של הדמוקרטיה, זוהי הזירה המרכזית שלה, וכל נבחר ציבור חייב לסגל את עצמו אליהם.

כשלפיד מציג את תוכניתו, הוא לא אקדמאי שמציג תיאוריה חדשה, אלא פוליטיקאי שמנסה לקדם דרך מסוימת. המקום לכך הוא בפרלמנט. הוא יכול כמובן לשאת נאומים נוספים ככל שיחפוץ, אבל חובתו הראשונית היא לבית הנבחרים, שבו תאושר מדיניותו או תיבלם.

הפוליטיקה החדשה של לפיד תיבחן בתכניה, לא באמצעיה. אולי זה לא נעים לשאת דברים במליאה, אבל זו הדרך וזה המקום. בהחלטתו שלא לכבד את המשכן ולא לשאת בו את נאומיו החשובים, מערער לפיד על תפקידו של בית הנבחרים. בהתחמקותו מקריאות ביניים ומקולות של התנגדות הוא מקעקע את המבנה הפרלמנטרי. אסור שהכנסת תתיר לו זאת.