דמעותיו של סר מקרטני
בתגובה על "רק מקרטני לא בכה" מאת רוגל אלפר ("הארץ", 26.6) בחלק לא קטן מרשימותיו, רוגל אלפר לא יכול להימנע מלהתיימר להיות "המצנן הלאומי" שלנו. הוא מקפיד ללהק את עצמו בצד השכלתני, כביכול; זה שלא מרשה לעצמו לתת לרגש להסיח את דעתו מה"אמת" (כפי שהוא רואה אותה). במקרים רבים זה נכון, אבל במקרה פול מקרטני כשל אלפר באורח מהדהד, כשפקד על המקלדת שלפניו להפריח לחללו של עולם את המלים: "תופעת נוסטלגיית 'החיפושיות' מוגזמת, ואיננה פרופורציונלית ביחס לאיכות גוף העבודה שהשאירו". לא כאן המקום להסביר לו את היקף...
תגובות
דלג על התגובותתודה!
תגובתך נקלטה בהצלחה, ותפורסם על פי מדיניות המערכת
באפשרותך לקבל התראה בדוא"ל כאשר תגובתך תאושר ותפורסם.
אנא המתינו……
תודה!
תגובתך נקלטה בהצלחה, ותפורסם על פי מדיניות המערכת
אירעה שגיאה בעת שליחת התגובה
אנא נסה שנית במועד מאוחר יותר