בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דמעותיו של סר מקרטני

33תגובות
פול מקרטני המבוגר עומד עם גיטרה ומרים את ידו הימנית את הקהל
Dan Harr / Invision / AP

בתגובה על "רק מקרטני לא בכה" מאת רוגל אלפר ("הארץ", 26.6) בחלק לא קטן מרשימותיו, רוגל אלפר לא יכול להימנע מלהתיימר להיות "המצנן הלאומי" שלנו. הוא מקפיד ללהק את עצמו בצד השכלתני, כביכול; זה שלא מרשה לעצמו לתת לרגש להסיח את דעתו מה"אמת" (כפי שהוא רואה אותה). במקרים רבים זה נכון, אבל במקרה פול מקרטני כשל אלפר באורח מהדהד, כשפקד על המקלדת שלפניו להפריח לחללו של עולם את המלים: "תופעת נוסטלגיית 'החיפושיות' מוגזמת, ואיננה פרופורציונלית ביחס לאיכות גוף העבודה שהשאירו". לא כאן המקום להסביר לו את היקף...



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו