למה לא אצביע בבחירות

בתגובה על "המסחר יתחדש תחת הגבלות, תלמידי החטיבות עדיין יישארו בבית", מאת שירה קדרי-עובדיה ("הארץ", 15.2)

די. פשוט די. קצנו בכם. ראש ממשלה שמזגזג בדעותיו באופן קבוע. פוליטיקאים קטנים ועלובים. קצנו בזלזול שלכם. בשקרים וברעל שאתם מפיצים. שנה של משבר, וכל מה שיכולתם לתת לנו זה סגר אחר סגר, וחיסונים ש"משיח בן דוד" דאג להביא לנו. בינתיים אנחנו נחנקים מייאוש ואכזבה. קמים בכל בוקר בחוסר חשק. רואים את הילדים קמלים ונעלמים. הם מבקשים שנעזור להם וכל מה שיש לנו להציע זה פרצוף מבין. אין לנו כבר כוח. אין לנו תקווה שתושיעו אותנו. אנחנו כנראה נשרוד, אבל מה עם הילדים? מה עם העובדה שרובם כבר לא רוצים ללמוד, וחלקם מדברים על נשירה? איזה מסר אתם מעבירים להם, כשבכל פעם מחדש, הם הראשונים להיסגר והאחרונים לחזור? אני מדבר על ילדי החטיבות וכיתות י'. הקורבנות השקטים. הילדים בגיל ההתבגרות, שנשארו הרחק מאחור. גם הם ישרדו כנראה, אבל מה עם הנפש שלהם?