בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העיקר שלא יהיה פרטנר

תגובות

בתגובה על "באין פרטנרים" מאת ארי שביט ("הארץ", 27.1.11)

"אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק", כך פותח ארי שביט את התזה שלו, הגורסת כי לפלסטינים ולישראלים אין עדיין היכולת לוותר על מה שהם נדרשים לוותר, כדי להגיע להסכם שלום.

זה לא מצחיק. הגישה שבה צד אחד (הישראלים) יודע טוב יותר מהצד השני (הערבים) על מה הם מוכנים לוותר ועל מה הם אינם מוכנים לוותר, הוכיחה את עצמה כשגויה. בבדיקה מדוקדקת אפשר לראות, שההסכמות היו קרובות, אך ישראל והפלסטינים הניחו להן לחמוק.

מאז הנסיגה מסיני לא פינתה ישראל שטחים מתוקף הסכם. הבעיה היא, שישראל מפנה מאז שטחים ועושה ויתורים (בלבנון, בעזה, בשטחי יהודה ושומרון), אבל לא בתמורה להסכם שלום אלא באופן יהיר וחד-צדדי.

מנהיגי הימין וגם אהוד ברק שנסוגו, העדיפו לשמר במקביל לנסיגה את גישת ה"אין פרטנר" וביחד אתה - את אש הסכסוך. וכי מדוע עדיפה נסיגה בלא משא ומתן ובלא הסכם (כפי שכרגע מתכנן בנימין נתניהו עם אביגדור ליברמן, תחת הכותרת "פתרון זמני")? התשובה פשוטה: הסכם יביא לקץ הסכסוך ולקץ הצורך במצביאים מיליטריסטים.

נסיגה חד-צדדית, שבה מתאפשרת השתלטות של גורמי איסלאם קיצוניים (כפי שקרה בעזה ובלבנון), משמרת את הקונצפציה של "אין פרטנר".

מאז 1967 היה אפשר להגיע להסכם שלום - תמורת השטחים ומתוך ויתורים הדדיים כואבים. זאת אמת כואבת ועצובה.

שי מילר

ירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו