בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

וטטיאנה חלמה חלום קסום

תגובות

בתגובה על "משרד החינוך יחייב את תלמידי התיכונים לשנן שירים בעל פה החל משנה הבאה" מאת אור קשתי ("הארץ", 17.2)

בהיותי בן 15, בבית הספר התיכון בעיר בוריסלב, ציפינו יום אחד לבואו של מורה לספרות רוסית. התאריך היה אוגוסט 1939, ובוריסלב השתייכה אז לגליציה המזרחית, אשר הועברה לסובייטים במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב.

הכיתה היתה מורכבת כולה מדוברי פולנית-אוקראינית - על רוסית לאף אחד לא היה מושג וגם לא רצו שיהיה מושג. זו היתה השפה של הכובש.

ואז, בסוף ההפסקה, בעוד התלמידים מקימים רעש רב, נפתחה פתאום דלת הכניסה ונכנס אדם נמוך קומה, צנום וכהה עור, בשיער מקורזל סמיך, דומה קצת לפושקין, פניו לא סימטריות ורחוקות מלהיות יפות. המראה של האיש היה מסקרן.

חליפה כה סובייטית, מאלה שנתפרו על פי ארבע מידות קבועות לכל אזרחי המדינה, כך שלעתים רחוקות התאימה ללובשיה. הצווארון היה מרוחק לאחור מהצוואר, השרוולים ארוכים בשלושה ס"מ מעבר לכף היד. יצור מעולם אחר - הכל היה זר לנו, לא מובן ושלילי.

האיש המשיך ללכת ונכנס לכיתה בלי שדאג לסגור את הדלת. ההופעה שלו היתה מסתורית כל כך, עד שהכיתה משום מה נרגעה מיד. ואז נשמעה שורה מהפואמה "יבגני אונייגין" של פושקין: "אי סנילסיה דיווני סון טטיאנה" - חמש מלים לא מובנות הצליחו להשתיק את הכיתה ("וטטיאנה חלמה חלום קסום").

שקט השתרר בכיתה - הרגשנו שאנו חווים רגע של יופי נדיר ובלתי נשכח. הוא נעצר ליד הקיר ממול, הסתובב לכיוון הכיתה, והשיעור התחיל. מאז, כל שיעור בספרות רוסית נהפך לחג - תודות למורה רוזנוב.

שש שנים אחר כך, השנה היא 1945, אחרי מלחמת העולם השנייה. אני סטודנט בטכניון המקומי בעיר לבוב, צועד ביום סגריר, הכל אפור, עצוב, כולם רעבים, על פי רוב לבושים בשאריות של בגדי צבא - "שינלים" (מעילים) ונעליים צבאיות.

פתאום ראיתי דמות במעיל צבאי עם שרוול שמאלי ריק, הראש לבן, לא זקוף, נטה קדימה, היד השנייה בכיס המעיל. נעליים עייפות מכוסות בבוץ, וכל המראה ביטא חוסר אונים, אפאתיה, ייאוש אולי.

איני יודע למה חשבתי פתאום על המורה רוזנוב. התקרבתי אליו מאחור, מובל על ידי אינסטינקט, ואמרתי בשקט: "אי סנילסיה דיווני סון טטיאנה". האיש הסתובב במהירות, נעצר ואז חיבק אותי בחוזקה בידו הימנית, ושנינו פרצנו בבכי של שמחה, של התעלות, של אושר.

לאחר שנרגענו, הצהיר האיש בחגיגיות, בפאתוס רוסי: "היום חוויתי אושר שמימי. החוויה הצדיקה את קיומי בעולם הזה. אם הצלחתי לזרוע יופי שהחזיק מעמד לאורך כל זמן המלחמה הנוראית הזאת, והוא, היופי, יישאר לנצח - כדאי לי להמשיך לחיות!"

אברהם האופטמן

תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו