בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מתכון בטוח לחיסול הציונות

תגובות

בתגובה על "חסרי השורשים" מאת משה ארנס ("הארץ", 22.2)

משה ארנס מסביר, כי ביקורים של תלמידים במערת המכפלה הם חלק מהחינוך הציוני, שכן המקום ואתרים דומים ביהודה ושומרון הם שורש הציונות, המבקשת להחזיר את העם היהודי למולדתו הישנה. על פי ההיגיון הזה, יהיה עלינו לשוב ולכבוש את הר סיני, כי בו ניתנה תורה לישראל. אין ודאות שהמצרים יאהבו את הרעיון הזה. גם הירדנים לא ישמחו לרעיון לוותר על הר נבו לטובת ישראל, אף שזה המקום, על פי המקרא, שממנו ראה משה רבנו את הארץ המובטחת.

השאלה אם אלה באמת המקומות שבהם התרחשו המאורעות המתוארים במקרא אינה השאלה העיקרית. להיסטוריונים שאינם מחויבים לפונדמנטליזם דתי המקדש כל מלה במקרא, ברור שמעמד הר סיני הוא אגדה נפלאה, מכוננת, שהפכה לעובדה תרבותית בעלת חשיבות רבה. גם ברור למדי שמערת המכפלה אינה המקום שבו קבור אברהם אבינו; המערה נמצאת במקום אחר בחברון.

אם ננהג כפי שדורש ארנס, נישאר בשטח שכבשנו ביו"ש. או אז יהיו היהודים כמחצית האוכלוסייה בין הים לירדן, ואין זה חשוב אם נהיה רוב של 52% או מיעוט של 48%. לא חשוב אם נשלוט בשטח כולו פורמלית, או נרשה לפלסטינים אוטונומיה כזאת או אחרת בחלקים ממנו. התוצאה המעשית תהיה, שנחיה במדינה דו-לאומית.

זה יהיה סופו של החלום הציוני. ציונות היא השאיפה לעצמאות יהודית במדינה שבה יש ליהודים רוב. במדינה שמשה ארנס רואה כיעד לא נהיה רוב ולא נגשים את שאיפת העם היהודי לעצמאות מדינית.

פרופ' יהודה באואר

ירושלים

*

משה ארנס מלין, שהמצדדים בפתרון "שתי המדינות", הדורשים נסיגה לקווי שביתת הנשק ב-1949, שכחו את בסיס הציונות - מדינת ישראל קמה בשל הזיקה ההיסטורית של העם היהודי לארץ ישראל. צודק ארנס בקביעתו כי אין קדושה בקו הירוק, אך שוגה בהתעלמותו מההשלכות על ההווה והעתיד.

אמנם הקו הירוק היה יכול להיות שונה, אולם ההישענות עליו אינה משאלת לב של "לא ציונים" או "פוסט-ציונים", אלא עניין שהוא בעדיפות ישראלית עליונה. גבולות ישראל בתום מלחמת העצמאות התקבעו כגבולות הלגיטימיים של ישראל בקהילה הבינלאומית. לא בכדי גבולות 4 ביוני 1967 הם נקודות המוצא בכל מו"מ. לשיטתו של ארנס, דין מצדה כדין מערת המכפלה, לכן לגיטימי להחזיק גם במערת המכפלה ולשלוח את תלמידי ישראל לביקור במקום, כפי שהם זוכים לסיור מורשת במצדה.

גישתו זו אינה משרתת את מי שרואים את עצמם כציונים, אלא דווקא את האנטי-ציונים. למטבע של אי הכרה בגבולות יש שני צדדים. אם לישראל מותר להתעלם מהגבולות שנקבעו לפני כ-60 שנה, כיצד ניתן לדרוש מהצד הפלסטיני להכיר בגבולות אלה? אם לקווים אלה אין משמעות, הרי זכות השיבה לכל מקום בישראל היא לגיטימית.

הגישה של ארנס, מעבר להנצחת הסכסוך לעוד כמה דורות, ממוטטת את בסיס הלגיטימציה של ישראל. היא השורשים המתייבשים של ישראל ששכחה את בסיסה כמדינה דמוקרטית הפועלת בשיתוף הקהילה הבינלאומית, ובמיוחד בשכנות טובה עם האומות והאנשים הסובבים אותה.

הדרישה לריבונות באתרי אבות ואמהות היא מיותרת. ישראל לא סיפחה את השטחים הללו ב-44 השנים האחרונות שבהן היתה לה הזדמנות לעשות כן. גם ממשלות שבהן ארנס ישב נמנעו מלעשות כן. בדיון על ביקורים בחברון לריבונות תפקיד זניח. היעד צריך להיות מציאת דרכים להבטחת שיתוף פעולה אזורי בין ישראל לשכנותיה.

כאשר הלגיטימיות של ישראל מעורערת בכל פורום אפשרי כמעט, ומה שמפריד בינה לבין דרום אפריקה של משטר האפרטהייד הוא וטו אמריקאי, הנסמך על שיקולים פוליטיים של ברק אובמה, חשוב שישראל תמשיך לדבוק בקו הירוק ותנסה להגיע להסדר שיקבע את גבולותיה מהר ככל האפשר.

אלעד יאיר

דבלין, אירלנד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו