בתגובה על "ירידה חדה במספר הניגשים לבגרות מורחבת בתנ"ך" מאת אור קשתי ("הארץ", 24.2)

בבית הספר העממי ובתיכון קראתי בתנ"ך להנאתי ורשמתי הערות בפנקסי. בצבא אף קראתי את ספרו של יחזקאל קויפמן "תולדות האמונה הישראלית". מורי האוניברסיטה קיימו אז הרצאות על תנ"ך לציבור הרחב, שגדש את האולמות. ברדיו השמיעו "פרקי היום בתנ"ך", מלווים בפרשנות של חוקרי מקרא. אף התקיימו חידונים למבוגרים. הקהל מילא אולמות קולנוע ואף את היכל התרבות. הוא היה ברובו המוחלט חילוני, ומכל שכבות העם. מדי פסח התקיימו כינוסי מקרא, שמילאו אולמות, שבהם נשאו דברים מיטב החוקרים.

לימים למדתי הן בחוג למקרא באוניברסיטת תל אביב והן באוניברסיטה העברית בירושלים; בשתיהן מילאו ההרצאות אולמות רחבי ידיים.

עתה ירד מספר תלמידי המקרא באוניברסיטאות באורח משמעותי ביותר, ועל פי דברי צבי צמרת, גם בבתי הספר הממלכתיים המצב אינו טוב יותר.

לדעתי יש לדבר סיבות אחדות, למשל: התנ"ך נוכס על ידי החוגים הדתיים, ובתקשורת מופיעים כמעט אך ורק רבנים, ולא אנשי אקדמיה, בעניינים הקשורים למקרא.

כמו כן, צד אחד של המפה הפוליטית עושה במקרא שימוש פוליטי בנושא השנוי במחלוקת לאומית. הנוער מצדו, בחלקו לפחות, נוטה היום יותר למקצועות שיש בהם אתגר מדעי חדשני, כדוגמת מדעי הטבע.

מניסיוני, הדרך למשוך את הנוער החילוני להתעניין במקרא כאתגר אינטלקטואלי, שהנאה בצדו, היא על ידי לימוד המקרא בדרך של ביקורת המקרא הקלאסית, הפילולוגית-ההיסטורית, בשילוב תעודות וממצאים מהמזרח התיכון הקדום וארכיאולוגיה של תקופת המקרא.

משה ענבר, פרופ' אמריטוס למקרא ולאשורולוגיה

אוניברסיטת תל אביב

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ