בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלמלא העובדת הסוציאלית

תגובות

בשנים האחרונות, בשל בעיות בריאות שונות של הורי הקשישים, ניצולי השואה, נעזרתי לא מעט בעובדות סוציאליות. הורי זקוקים למוסדות שונים ולעזרה מיוחדת, ובסבך הביורוקרטיה הניצבת כמכשול אינסופי בינם לבין העזרה הזאת, היו העובדות הסוציאליות צינור חמצן הכרחי שאין לו תחליף.

הן משמשות חומת מגן בין האדם הקטן הנשחק, בשעתו הקשה, לבין המציאות בארץ הזאת, שאף היא קשה, מנוכרת ומייאשת. לפעמים הן התקווה היחידה למי שאינו יודע את זכויותיו, ולאלה שאינם מסוגלים לעזור לעצמם: לחלשים, למי שהחברה מחקה, ושלרוב נוח כל כך להתעלם מהם.

אלמלא אחת העובדות הסוציאליות, הייתי טובעת בסבך הטיפול בנושאי אפוטרופסות, הזכויות של אמי וההטבות המגיעות לה, ואלפי הטפסים שיש למלא בדרך. קיפוח שכרן גורם לי לצער וזעם, ומוסיף עוד על תחושת חוסר האונים, הקיימת אצל כל מי שמתמודד עם קשיי הקיום במדינה הזאת.

אנו חיים בחברה שאפתנית. חברה מונחת-מטרה. כולם רוצים להתקדם, להרוויח, להיות בעלי רכוש וכבוד. עזרה לזולת אינה כלולה לרוב ברשימה הזאת. כמה אירוני ועצוב הוא, שאלה המגישים את העזרה הנחוצה כל כך אינם מקבלים את הכבוד הבסיסי שכל אדם ראוי לו - שכר הולם.

עבודת העובדים הסוציאליים אינה כרוכה רק בפתרונות ביורוקרטיים למען מטופליהם, היא דורשת משאבי נפש לנוכח הקשיים וחוסר האונים המלווים אותם בכל רגע. הם מתווכים בין הנזקק למדינה, ולא פעם המדינה אטומה לכאב ולסבל - ומי שסופגים את ההדף, לעולם יהיו העובדים המתווכים, לא האחראים לסבל.

השם שמור במערכת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו