בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבוי למנצחים

תגובות

בתגובה על 10,000 העובדים הסוציאליים חוזרים היום לעבודה" מאת דנה ויילר-פולק ("הארץ", 29.3)

שביתת העובדים הסוציאליים הסתיימה. האוצר ניצח - השובתים קיבלו את מה שהוצע להם לפני כשבועיים, פחות 100 שקלים ופחות שעה וחצי של עבודה בשבוע. גם ההסתדרות ניצחה - השובתים חתמו על אותו ההסכם שהשיג בעבורם יו"ר ההסתדרות, בשינויים קלים. אכן, ניצחון מרשים. אבל הטעם נשאר מריר וחמוץ. טעם הניצחון על אוליבר טוויסט שהעז וביקש "עוד".

ומי בין המנוצחים? קשה שלא לראות את הפן המגדרי - עובדים סוציאליים הם בעיקר עובדות סוציאליות - והמסר בעבורן ברור: נשים צריכות לומר "כן" ולשוב לתפקידן המסורתי: לטפל, לחמול, לתמוך, לעודד, לנגב את הדמעות, ולשתוק. נוצחו גם הלקוחות של שירותי הרווחה. במקום עובדות חזקות המקבלות שכר הוגן בעבור עבודתן, הם ישובו לפגוש עובדות סוציאליות שבכל חודש, כשתלוש המשכורת מונח בידן, הן מרגישות מנוצלות ולא מוערכות.

מי שרוצה לדאוג לאנשים בעלי מוגבלויות, למקבלי הבטחת הכנסה, לחולים, לילדים ולמשפחות בסיכון, צריך לדאוג למטפלים בהם. התהליך מקביל: מי שמרגיש טוב רוצה להיטיב עם האחר, מי שמרגיש חזק רוצה לחזק את זולתו, מי שמרגיש מוערך יכול להעריך את הבא לפתחו.

אולם תודה אחת בכל זאת מגיעה למשרד האוצר: עתה יוכלו העובדות והעובדים הסוציאליים להזדהות ביתר קלות עם התחושות של הפונים אליהם. הם למדו על בשרם כמה קשה הדבר כאשר קולך - לאחר 17 שנה של קיפוח - לא נשמע.

זאת ועוד. ראיתי את הסטודנטיות לעבודה סוציאלית במחלקה שלנו ואת העובדות הצעירות בתחילת דרכן נאבקות, מתארגנות, מוחות ויודעות להגיד "לא". אני יודעת שהן לא יישברו. הן יאספו כוחות וייצאו למאבק הבא - למענן ולמען הפונים אליהן.

פרופ' ורד סלונים-נבו

המחלקה לעבודה סוציאלית

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

*

בית המשפט איים בצווי מניעה, והאיגוד שכבר היה עייף ומתוסכל חתם על הסכם שדחה לפני 12 יום. אינני מאשימה אותו. כמה אפשר להילחם בטחנות רוח?

אמי, עובדת סוציאלית כבר 20 שנה במגזר הציבורי, ואני, סטודנטית לעבודה סוציאלית, ישבנו המומות מול הטלוויזיה ודמעות בעינינו.

המאבק עורר תקוות בנוגע למקצוע. הבחירה שלי נהפכה פתאום לחכמה וצודקת, וחשבתי שאולי יש עוד סיכוי שאצליח להשתכר בכבוד מ"המקצוע המדהים הזה". התקווה התנפצה, ותחושת הגאווה התחלפה במבוכה.

מדינת הרווחה ספגה מכה נוספת.

מור כהן

תל אביב

*

כמה שעות לאחר שהוכרז על סיום השביתה כתבו קולגות שלי, כי הם גאים היום יותר מתמיד להיות עובדים סוציאליים. זאת בשל המאבק שניהלנו ומשום שלא "מכרנו" את עובדי העמותות.

עכשיו אני בעיקר עצובה, משום שאני חיה במדינה כפוית טובה וצבועה. בתחילת המאבק הצהירו קובעי המדיניות, כי המאבק מוצדק ומובן. אך כמו הרבה דיבורים של פוליטיקאים גם הפעם היו אלה ריקים מכוונה אמיתית. נתנו לנו אשליה שיש לנו כוח, שייעשה עמנו צדק, אך זה היה בבחינת לעג לרש. המדינה הבהירה היטב, כי החלשים בה אינם מעניינים אותה, שהיא מוכנה להמשיך לנצל אותנו ומצפה שנמשיך להיות ילדים טובים ונמשיך לשתוק.

התשובה שלנו למדינה צריכה להיות התפטרות המונית, אך לצערי אנחנו מפחדים. מפחדים לוותר על המשכורת העלובה שלנו, כי אמנם היא עלובה, אך לפחות משכורת. דרך החשיבה הזאת - היצמדות למקום שצריך לקום וללכת ממנו - אופייני לקורבנות. ואם המדינה מעמידה אותנו במקום של הקורבן, הרי שהיא מעמידה את עצמה במקום של התוקף. הוצאת צווי המניעה היא בריונות לשמה.

אנו גאים בערכים שלנו כעובדים סוציאליים, אבל מתביישים להיות עובדים סוציאליים בישראל.

קרן לוי טוטיאן, עובדת סוציאלית

מודיעין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו