בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השביתה הצליחה, הרווחה מתה

תגובות

נישואים הם מיסוד יחסים בין בני זוג. יש מי שמעגנים אותם בטקס דתי; יש המסתפקים ברישום נישואים אזרחי. יש כאלה שמוכנים לחיות כידועים בציבור; יש מי שעורכים הסכם ממון. ויש מי ששוכר שירותי מין, כלומר פונה לזנות.

התיאור הזה מתאים גם לתחום יחסי העבודה. בשנותיה הראשונות של המדינה הציונית שלטה בארץ הגישה הסוציאליסטית. יחסי עובד-מעביד היו למשהו "מעין מקודש". כאשר מפא"י וענפיה הפוליטיים השונים ירדו מגדולתם התפתחה - באופן מיוחד בשירות המדינה - האופנה של ביטול יחסי עובד-מעביד.

בשביתה האחרונה של העובדים הסוציאליים הגיעה הסוגיה הזאת לנקודת מבחן. העובדים הסוציאליים רצו להחזיר את הגלגל לאחור - כך שהמדינה תהיה אחראית לפיקוח על יישום ההסכמים גם בגופים החוץ-ממשלתיים. ואילו הריבון, מדינת ישראל, לא היה מוכן לסגת לאחור.

זה היה בפירוש מאבק אידיאולוגי-כלכלי. אפילו מזכ"ל ההסתדרות, עופר עיני, הסכים לשתף פעולה עם הריבון.

הריבון לא רוצה ביחסי נישואים עם העובדים, אפילו לא במתכון של "ידועים בציבור". הוא רוצה לקנות שירותים בכסף. ועכשיו יעשה כל אחד לעצמו את החשבון ויחליט במה בעצם מדובר כאן.

חיים מנוס

רעננה

*

ההסכם שהחזיר לעבודתם את העובדים הסוציאליים במגזר הציבורי נחתם בצל איום של בית הדין הארצי לעבודה, כי אם לא יימצא פתרון מהיר והצדדים לא יחזרו לשולחן המשא ומתן - תאשר השופטת את בקשת המדינה ותשים קץ כפוי לשביתה.

העובדים הסוציאליים יצאו לשביתה עם מוראל גבוה מאוד ועם מטרות נשגבות. הרוח הגבית שנשבה מכיוון הסטודנטים דחפה את המאבק. סטודנטים מכל רחבי הארץ הגיעו לכל ההפגנות של העובדים הסוציאליים, בכל מקום, למען קידום המקצוע ושיפור תנאי העסקתם בעתיד.

היום, כשהשביתה נגמרה והרוח נשאבה מהמפרשים, אפשר לומר שההתנהלות היתה כושלת. ארגון העובדים הסוציאליים לא נערך באופן נכון למאבק, לא היה די תיאום בין הגורמים השונים והארגון היה מנותק מהשטח.

ניסיונות חוזרים של ארגוני הסטודנטים להבין איך הם אמורים לפעול נתקלו בחוסר ידע או באוזניים ערלות. הציבור לא באמת הבין על מה ולמה יצאו העובדים הסוציאליים למאבק, ולכן לא הגיב באהדה אמיתית ותומכת. נראה שהמנהיגים המוצהרים של המאבק, בארגון ובהסתדרות, לא האמינו ביעדיו. שר הרווחה היה עסוק בתיק העיקרי שלו - התקשורת.

סכנה רדיואקטיבית במרחקים, שיטפונות ורעידות אדמה העסיקו את התקשורת יותר מהשביתה כאן.

המצב החברתי בישראל קשה משהיה אי פעם. יום הסיום המאולץ של השביתה ייזכר כיום עצוב למדינה, יום כישלונם של סוכני השינוי החברתי בביתם. היום שבו כולנו ויתרנו על הרווחה.

תום פימנטל, סטודנט לעבודה סוציאלית

תל אביב

*

לפני כשנתיים החלו להתפתח שמועות בלשכת הרווחה, שמאבק שכר עומד בפתח. כולם התחילו לדבר על שינויים גדולים בשכר, על אופק מקצועי ועל צו הרחבה. התחלתי להתלהב, ובעיקר להאמין ששינוי גדול עומד בפתח.

הלכנו אחרי איגוד מאוחד, שהבטיח לנו מאבק שלא נראה כמוהו זה 17 שנה. התכוננו, הכנו רשימות של כתובות דואר אלקטרוני וטלפונים ניידים, נרשמנו לעדכונים מאתר האיגוד. נציגי האיגוד באו פעם אחר פעם למקומות העבודה והבהירו לנו איך המאבק ייראה, איך מגייסים אנשי תקשורת, אנשי שיווק וכלכלנים למען המאבק. בתשלום, כמובן.

בביקורים האלה שמענו שוב ושוב איך הקווים האדומים שלנו יהיו העלאת כל העובדים הסוציאליים למשכורת שמעל שכר המינימום, וכמובן - על דרישה לצו הרחבה לעובדים המופרטים. האמנתי.

בינואר 2010 פקע ההסכם הקיבוצי שלנו, וחיכינו ליום המיוחל שבו יכריזו על תחילת המאבק. אז נודע, כי בארגון אוספים נתונים ומכינים את השטח. במהרה פסח כבר עמד בפתח ולא יכולנו לצאת למאבק ולהשאיר את המשפחות שבהן אנו מטפלים במצוקה ללא מענה. שוב נדחה המאבק.

אחרי פסח שמענו שמחכים להסכם מסגרת כללי של המשק. הכל נראה קרוב מתמיד במארס 2011. היינו מוכנים לשנות סדרי עולם, היינו מאוחדים וחיכינו לכל עדכון מהאיגוד. זהו אותו איגוד שלאורך כל המאבק הזכיר לנו לא להאמין לכלי התקשורת, כי הרי משרד האוצר מפיץ דיס-אינפורמציה. האמנתי.

פתאום נודע שהאיגוד כבר קרוב להסכם. והנה - התברר שכל הקווים האדומים התמוססו כלא היו. אין טבלת שכר חדשה. יש הסכם שמשאיר אותנו מתחת לשכר המינימום ובכל זאת נחשב ראוי וטוב.

כעובדת סוציאלית טבועה בי היכולת והנטייה להאמין בבני אדם. להאמין בשינוי, בשיפור בחיים, ביכולת שלנו להשפיע על אחרים ולסייע לזולת. אבל לאחר חתימת ההסכם אמונתי נסדקה.

הרגשתי תחושה נוראה של עלבון ותבוסה, ואפילו גם בגידה.

קשה לתפוש שנכשלנו במאבקנו הצודק. קשה להאמין שעל פי חוק, ציבור של אקדמאים משכילים מקבל שכר בסיס שאינו מגיע למינימום.

עד המאבק הבא נתארגן, נמשיך ב"עבודת הקודש", נצביע כולנו בבחירות לאיגוד ואז נצליח להרים את מקצוע העבודה הסוציאלית למעמדו המתאים.

מיכל גור, עובדת סוציאלית

רכזת שיקום האסיר בבת-ים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו