בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לוחמי גטו ורשה

תגובות

בתגובה על "גבורת הניצולים" מאת יורם קניוק ("הארץ", 28.4)

ברצוני להתייחס לפסקה אחת במאמר של יורם קניוק, ואיני באה להתווכח אתו על דעותיו בעניין האופי שרצוי לציין בו את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. קניוק הוא סופר חשוב, אולם אינו היסטוריון. ראוי היה שיבדוק היטב את העובדות קודם שהוא משמיע דעה נחרצת, אך בלתי מבוססת לחלוטין, על העובדות:

"גיבורי המרד" - כפי שקניוק מכנה את חברי "הארגון היהודי הלוחם" (אי"ל) ואת חברי האצ"י (ארגון צבאי יהודי) בגטו ורשה - לא "נמלטו" על חייהם, כדבריו. כאשר הצעירים הללו הפנימו את העובדה, שהגרמנים משמידים את העם היהודי על זקניו, נשיו וטפיו, הם החליטו ללחום בהם (אכן, למען כבוד העם היהודי ולא משום שביקשו כבוד לעצמם).

בהכירם את האויב הגרמני הם הניחו בביטחון, שאיש מהם לא ישרוד. מסיבה זו הם כלל לא הכינו לעצמם דרכי מילוט ולא בונקרים, וודאי שלא נעזרו "בדרך השוק השחור".

רוב הבונקרים בגטו הוכנו על ידי האוכלוסייה האזרחית, בהם גם על ידי אותם מבריחי השוק השחור, שהסכימו להקצות להנהגת האי"ל כמה חדרים בבונקר במילא 18. גם יהודים יושבי בונקרים אחרים - לא אנשי "שוק שחור" - איפשרו ללוחמים להצטרף אליהם לאחר שנותרו בלא מסתור.

כאשר לא נותרה אפשרות ללחום בגטו, לאחר שהגרמנים העלוהו באש באופן שיטתי, החליטו הנותרים בחיים, לאחר התלבטות לא קלה, לצאת לצד הארי, כדי להמשיך ללחום בגרמנים. אז גם שלח מרדכי אנילביץ' את צביה לובטקין, כדי שתנצל את קשריה הטובים ותבקש מבעלי בונקר, שממנו היה מוצא אל תעלות הביוב, רשות להעביר דרכו את הלוחמים (קביעתו של קניוק, ש"רק הם הכירו" את פתח הירידה לתעלה, מוטעית לחלוטין).

"העם", כדבריו - היהודים - אכן רצו לשרוד, וכל יום היה בעבורם מאבק מחודש. אולם בימי המרד שפרץ בעת החיסול הסופי של הגטו ידעו גם שרידי היהודים בגטו, כי הגרמנים לא יותירו שום יהודי בחיים.

ל"עם", כמו ללוחמיו, לא היתה אפשרות לבחור בימי המרד בין חיים ובין מוות. המוות בירי, באש וברעב כבר נגזר עליהם בידי הגרמנים. לוחמי מרד גטו ורשה - אנשי אי"ל ואנשי האצ"י כאחד - רק ניסו במאמץ עילאי לפגוע ברוצחים הגרמנים ולהראות את התגובה היהודית לעיני כל.

בניגוד למשתמע מהכתבה של קניוק, בפתח הביוב לא חיכתה ללוחמים משאית. קאז'יק (שמחה רותם), לוחם צעיר ונועז, הצליח לארגן ברגע האחרון את הוצאת הלוחמים, וגם אז לא כולם הצליחו לצאת. כמחצית מהלוחמים נספו בתעלות הביוב, אחרים נהרגו בקרבות כאשר הצטרפו אל הפרטיזנים. הם לא "נמלטו" כדי לשרוד, אלא כדי להמשיך ללחום.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה איננו יום ניצחון. אבוי לנו, אם שישה מיליון נרצחים יהיו סיבה ל"חגיגה", כפי שמבקש קניוק. מותר לנו לבכות את מותן של רבבות נפשות קרובינו, ואת אובדנו של עולם תרבותי ורוחני שלם. בה בעת עלינו לזכור ולהוקיר את אלה שניסו לפעול נגד מגמות ההשמדה והרצח, ובהם גם המורדים, ולהוקיר את עוצמת רוחם של הניצולים שבנו כאן חיים.

ד"ר בלה גוטרמן

מנהלת המכון הבינלאומי לחקר השואה ב"יד ושם"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו