בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אדם צריך לדעת

תגובות

שוחררנו באפריל 1945 על ידי הצבא הרוסי ושוכנו בכפר קטן במזרח גרמניה. היינו מורעבים וחולים ולא מעטים מבינינו מתו גם אחרי השחרור.

אנשי הכפר, שחויבו לפנות לנו מקום בבתיהם והיו מזועזעים ממצבנו העלוב, אמרו וחזרו ואמרו: לא ידענו, לא ידענו.

הייתי אז ילדה בת 12 וזכור לי שחשבתי: אם כך, מה שצריך אדם לעשות זה לדאוג שכן יידע. יידע מה קורה סביבו. ישים לב. זה היה הלקח.

גדלתי בציפייה שיבוא יום ונחיה כעם חופשי ועצמאי במדינה שלנו. ציפייה שנהפכה לצורך דחוף במשך שנות הרדיפה.

ואכן, כדי להבטיח את מימוש השאיפה הזאת לעצמאות ולחירות הוקמה מדינת ישראל. הייתי מאושרת וידעתי בבטחה: מה שהיה לא יהיה עוד. לא תהיינה רדיפות; לא תהיה גזענות; לא תהיה אפליה; לא יהיה דיכוי. לא כלפינו וודאי שלא מצדנו.

תמיד חשבתי, ואני חושבת גם היום, שאנחנו חייבים לדבר במיוחד על מעשינו שלנו בהקשר של השואה. מפני שהדרישה לכיבוד זכויות אדם ולצדק אינה תלויה בדבר. זאת מחויבות מוחלטת שצריכה להנחות כל אדם, בכל עת ובכל תנאי.

נעמי רינת

רחובות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו