בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יופי של אולם

תגובות

בשבועיים האחרונים הזדמן לי לשמוע בהיכל התרבות שני קונצרטים (האחד עם פסנתרנים סולנים ושני זמרים צעירים, והאחד עם הכנר יוליאן רכלין מנצח ומנגן בטהובן, שניהם באולם מלא עד אפס מקום), וחזרה גנרלית אחת של תזמורת בית הספר בוכמן מהטה, בניצוח של מהטה (אולם ריק).

נכון שישבתי באחד המקומות הטובים מבחינה אקוסטית, אי שם בחלק העליון של היציע באמצע, אבל בחזרה ישבתי למטה, בערך באמצע האולם. בכל שלוש הפעמים ובקונצרטים רבים אחרים הגיעה אלי המוסיקה במלוא גווניה, ולא ייחלתי לכלום אלא להתרווח בכיסא (שאותו אפשר לשפר) ולהתמסר לשפעת הצלילים.

גם בכל השנים שבהן עמדתי על במת ההיכל חשתי בנוח, ומובן שהיה צורך למקד עוד יותר את עניין ה"פרויקציה", ממש כמו ב"רויאל פסטיבל הול" בלונדון.

אין לי ספק, שאפשר לשדרג את האולם - לחדש את הפרקט המהוה, להחליף את ריפוד הכיסאות ולשמן את צירי הכיסאות, להתקין מעקי בטיחות במעלה היציעים והמדרגות, ובוודאי לשדרג את רמת חדרי השירותים. אך כל אלה אינם קשורים במוסיקה עצמה.

זהו אחד האולמות היפים בעולם, מכל בחינה. אין לי ספק, כי מאחורי הקלעים של ההחלטות הללו יש כוחות שאינם עוסקים באקוסטיקה כל עיקר. אולם סמולרש לא יועד מעולם למוסיקה, ההיפך הוא הנכון. בזמנו, כאשר בנו אותו, פנה המלחין עמי מעייני, שהיה אז מנהל האקדמיה למוסיקה, וביקש שיתאימו אותו גם לצורכי האקדמיה. הוא נענה בשלילה.

פרופ' מירה זכאי

גבעתיים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו