בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אידיליה מדומה

תגובות

בתגובה על "על זיכרון ותקווה" מאת עקיבא אלדר ("הארץ", 16.5)

עקיבא אלדר מתפאר באידיליה לכאורה שבין נכדתו לבין חברתה הערבייה בבית הספר הדו לשוני "גשר על הוואדי" בכפר קרע.

באמת יפה מאוד שיהודים וערבים יכולים ללמוד ביחד, ושהמנהל ערבי וכך גם המורים. הבעיה היא, שהדרך שבה אלדר מתאר את הדברים מתאימה למדינה דו לאומית, ולא למדינה שיש בה לאום אחד - של היהודים - וגרים בה, כאזרחים שווים גם כאלה שאינם כמונו, אבל גם אינם מבקשים את נפשנו.

אני דור חמישי לילידי ישראל. כשנולדתי בשנת 1929 - שנה שהיתה שנת הריגה ופרעות בחברון - קראו לי בשם גאולה מתוך תקווה שאחרי תבוא הגאולה, גם הגאולה מהפרעות; משאלה שהתבדתה, לצערנו.

בן דודה של סבתי נרצח הרבה לפני קום המדינה, כאשר רכב על חמור בין ראש פינה לצפת. החמור הגיע לבד לביתו. לא היו אז התנחלויות, וכבר אז רצו הערבים להקיא את היהודים מתוכם ולסכל את צמיחת מדינת היהודים.

סבא שלי היה מרפא עיניים לערביי הנגב והדרום, והם היו נוהרים אליו בהמוניהם בגלל הגרענת. הם קראו לו חכים שמואל, והוא היה מטפל בכולם, במקרים רבים גם בלא תמורה. אנחנו, הילדים, תהינו אם נזכה לקבל מהם מידה כנגד מידה. לצערי הרב, צאצאיהם אינם מחזירים לנו טובה תחת טובה.

אוי לנו, היהודים תושבי מדינת היהודים, אם המדינה תהיה דו לאומית. למרות כל בתי הספר המשותפים והמחוות, אני מאמינה שהמטרה הראשית של הערבים היא לחסל אותנו.

גאולה טינרי

תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו