בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא רק ריבוי טבעי

תגובות

בתגובה על "ילקוט של כזבים" מאת שלמה אבינרי ("הארץ", 23.5)

רונן שובל אמנם הגזים בכותבו, כי "בשנת 1948 רוב תושבי הארץ הערבים היו מהגרים חדשים". אבל מנגד, גם פרופ' שלמה אבינרי לא לגמרי דייק בכותבו כי "אין לזה שחר".

הגידול באוכלוסייה הערבית בארץ ישראל אינו חורג מהנתונים בארצות השכנות. לפי נתוני המפקד העותמני הגדול, כפי שפורסמו על ידי פרופ' קמאל קרפאט, היסטוריון מאוניברסיטת ויסקונסין, ישבו ב-1893 בכלל השטח שהוקצה בתוכנית החלוקה למדינה היהודית כ-200,000 ערבים.

ב-1947 היה מספר הערבים בשטח זה כ-750,000 - כלומר גדול ב-240%. לשם השוואה, האוכלוסייה הערבית בשטחי פלשתינה המנדטורית שנותרו מחוץ לקו הירוק גדלה באותה תקופה ב-120% בלבד.

כך בערך גם גידול האוכלוסייה בכלל האזור הסמוך - זה שעליו משתרעות היום ירדן, לבנון וסוריה. חלק גדול מהשינוי בתפרוסת האוכלוסייה חל עוד בתקופת השלטון העותמני. מ-1893 עד 1914 גדלה האוכלוסייה הערבית בסנג'קים שהוגדרו אחר כך כפלשתינה המנדטורית בכ-50%, בעוד שבכלל האזור הסמוך היה הגידול כ-6%.

לא סביר כלל להסביר את הבדלי הגידול באותה תקופה אך ורק בשיעורים שונים של ריבוי טבעי. את ההבדלים שנוצרו מאוחר יותר אפשר לייחס לכך בחלקם, אך הסיבה נעוצה מן הסתם בפערים בתנאי החיים וברמת הרפואה.

פרופ' דוד נבון

אוניברסיטת חיפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו