בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היידן לא חייך כל הזמן

תגובות

בתגובה על "תו הזהב" מאת נעם בן זאב ("הארץ", גלריה, 24.5)

הפסנתרן והמלחין רוברט לוין, המשמש כשופט בתחרות רובינשטיין, אומר: "היידן בלי חוש הומור, למשל, הוא כמו משקולת דקורטיבית לניירות מכתבים... חמודה, אבל אין לה משמעות". תמוה בעיני, כי אדם בעל רקע מוסיקלי כלוין "מכניס את היידן לקופסה", כביטויו שלו עצמו בקשר למוצרט.

נכון, להומור מקום חשוב ביצירות לא מעטות של היידן, אך ניתן להצביע בקלות על (למשל) יצירות בולטות לפסנתר, מכל שלבי הקריירה ההיידנית הארוכה, שאין הרבה ביניהן לבין ההומור, כמו הסונטות המאוחרות במי-במול מג'ור ובדו מג'ור, או הסונטות המוקדמות יחסית בדו מינור ובסול מינור.

לא הייתי טורח לכתוב על כך, אילולא היה היידן אחד ה"קורבנות" הנפוצים בימינו לסטריאוטיפיזציה בנאלית בנוסח הנ"ל, המחמיצה לחלוטין את עולמו הרחב. הגיע הזמן להשתחרר מהתמונה המוגבלת של "פאפא היידן" החייכן והחביב. בשבילי "החוויה ההיידנית" מגוונת לא פחות מזאת שמעניק בטהובן, למשל.

גיל קפלן

תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו