בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי רוצה שלום

תגובות

בתגובה על "בשורת החורבן של נתניהו" מאת זאב שטרנהל ("הארץ", 10.6)

ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל מוכיחה שדברי זאב שטרנהל משקפים נכוחה את דרך ההתנהלות של מדינת ישראל בזירה הבינלאומית בכלל ובכל הקשור להסדרים מדיניים עם שכניה בפרט. כך, למשל, נאלץ דוד בן גוריון לסגת מסיני ב-1957 לאחר מכבש לחצים של ממשל אייזנהאואר ואיומים שסירוב לעשות כן יפגע ביחסי ירושלים-וושינגטון.

גם הסכמי הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים בשנים 74'-75' נעשו לאחר שממשל הנשיא ניקסון בראשות מזכיר המדינה התקיף הנרי קיסינג'ר לא הותירו לישראל ברירה אלא להיענות ליוזמה זו מתוך מחאות וגרירת רגליים.

אף הסכם השלום בין ישראל למצרים לא נבע מיוזמה מדינית של ישראל, אלא הבשיל בראש ובראשונה בגלל האינטרס של המצרים בראשות המנהיג הפרגמטי אנואר סאדאת, ובמיוחד לאור הנחישות והעיקשות של הנשיא ג'ימי קרטר, שהיה מחויב באופן אישי להצלחת המו"מ בין ישראל למצרים, ונכון לסכן את עתידו הפוליטי כדי להשיג הסכם היסטורי ערבי-ישראלי.

יצחק רבין, ששימש שגריר ישראל בוושינגטון בתחילת שנות ה-70, היטיב לתאר מציאות זאת, כאשר גולדה מאיר עשתה כל שביכולתה כדי לטרפד את המאמצים הבינלאומיים של שליח האו"ם גונאר יארינג ושל שר החוץ האמריקאי ויליאם רוג'רס להביא להסדר בין ישראל למצרים. במברק לגולדה מאפריל 1971 פרש רבין את הסתייגויותיו מעמדות הממשלה, והזהיר שבהעדר התקדמות מדינית בזירה המצרית אין זה מן הנמנע כי סאדאת יבחר לחדש את המלחמה נגד ישראל.

"במשך קיומה של ישראל ננקטו על ידה שתי יוזמות מדיניות גדולות", כתב רבין, "א. החלטת החלוקה ערב הקמת המדינה... ב. יוזמה מדינית שנייה שאיננה ניתנת כלל וכלל להשוואה לראשונה היא ההחלטה על 'מבצע קדש'. פרט לשתי יוזמות מדיניות אלה לא ננקטה על ידי מדינת ישראל כל יוזמה מדינית של ממש, היתר נכפה עלינו, ובמרבית המקרים היה הקו המדיני בבחינת שב ואל תעשה".

גולדה לא שעתה להפצרותיו, המשיכה במדיניות הקיפאון בכל הקשור לתהליך המדיני עם מצרים, והסוף ידוע. רק לאחר מלחמת יום הכיפורים נאלץ מנחם בגין להסכים לנסיגה מלאה מכל שטחי סיני בתמורה להסכם שלום עם מצרים. וגם זאת, כאמור, לאחר מכבש לחצים כבד של הממשל האמריקאי.

מי שאיננו לומד מההיסטוריה נדון לחיות אותה שוב.

ד"ר בועז וונטיק

באר שבע

*

מהמשימות שהציב השמאל הישראלי לעצמו החשובה ביותר היא ההתעלמות המוחלטת מהעובדה שהצד הפלסטיני אינו מקבל את הפרמטרים לשלום, ובהם הרעיון של מדינה בעבור כל לאום בין הירדן לים, כסוף לסכסוך. זאב שטרנהל מציין ש"הפרמטרים של הסדר השלום... נחרתו עמוק בתודעה הבינלאומית והישראלית"; אבל הנעלם המרכזי במשוואה הזאת הוא הפרטנר הפלסטיני, שבתודעתו לא נחרתו אותם הפרמטרים.

רבים בציבור הישראלי, אנשי מרכז, מאמינים שישראל היא בראש ובראשונה בית ללאום היהודי, וכי בעלותנו על ארץ ישראל איננה בלעדית. אמונה זו מאפשרת את קיומו של פתרון לסכסוך המבוסס על הפרמטרים לשלום. אך האם המרכז בציבור הפלסטיני מוכן לאמץ פרמטרים אלה, ובהם ההכרה שבעלותם על ארץ ישראל איננה בלעדית?

ביום שבשני צדי הקו הירוק יכירו במעמד המכונן של מלחמת הקוממיות, יתמלאו הפרמטרים לשלום והמשוואה תיפתר.

ליאור שלזינגר

תל אביב

*

התעצבתי לקרוא את מאמרו של פרופ' זאב שטרנהל, שבשם שאיפתו המוצדקת לעודד פרגמטיות מדינית מחולל היפוך תפישתי מצער. הימין, על פי המאמר, הוא הרואה במפעל הציוני "תנועה בהתהוות מתמדת", ואילו השמאל מכיר במוחלטות של אירועים היסטוריים ומזהה את עקרון הסופיות במציאות. בעיני, זוהי מחמאה מופרזת לימין הישראלי, עם עלבון צורב למחנה השמאל.

אני חונכתי לזהות עמדות ימין עם שמרנות ושימור; השמאל, מאידך גיסא, חורת על דגלו את השינוי, הדינמיות, התמורה. השמאל מכריז על מרי נגד המציאות הנתונה בשם המציאות שיכולה להיות.

גם הרצון לפשרה מדינית אינו נובע מהיאחזות עיקשת בעבר של האזור, אם ב-1949 ואם ב-1967, כמו ילדים המזדרזים לקבוע את סוף המשחק בנקודה שבה מאזן התוצאות לטובתם. הדבר נובע מהתבוננות מהפכנית בעתיד דווקא, רצון עמוק לבנות כאן חברת מופת ואמונה שרק כך תיכון.

רואי רביצקי

ירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו