בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גאולת ישראל המותנית

תגובות

בתגובה על "פרידה מהאמונה" מאת חיים גורי ("הארץ" של הסופרים, 15.6)

המשורר חיים גורי יכול לכתוב בנשימה אחת דברים והיפוכם. הוא מכה על חטא, אך אינו יכול להיפרד מאמונה נכזבת: "הציונות התגשמה תוך איבה ומלחמות, אף שלא התנתה מראש את גאולת ישראל בחורבנו של העם השכן". לאחר מכן הוא כותב על חניכי בית"ר: "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן" ועל חניכי "מחנות העולים", הכותבים חוברת ושמה "בבריתך", ובמגילת היסוד של מעוז חיים ב-1938 מופיעות המלים: "... עוד יהבהבו אורות-עבודה על יישובים עבריים בגלעד, בבשן, בחורן, ביהודה ושומרון ובבקעת-הירדן עד צוהר".

בכל אלה אין זכר לילידים ולתושבי הארץ הערבים.

אם כך, איך ליישב את הסתירה?

האם גורי אינו מכיר את יומני בנימין זאב הרצל, שם הוא כותב על טרנספר? ואת "אמת מארץ ישראל" ב"על פרשת דרכים" של אחד העם? או את "השאלה הנעלמה" של יצחק אפשטיין ("השילוח", 1907)? או את כתבי "ברית שלום"? כבר אז האמונה ב"כולה שלנו" נכזבה, וחיינו על עוולות שעשינו לזולתנו.

בתום מלחמה עקובה מדם, במסדר הסיום, פנה בני מהרש"ק (הפוליטרוק של הפלמ"ח) לחיילים ונאם בדרכו: "במלחמה הבאה להתראות בגלעד". מובן שלאחר מכן באו עוד מלחמות.

דן יהב

תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו