בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אנחנו ו"הארץ"

תגובות

בתגובה על "על תפקידו של 'הארץ'" מאת יוסי שריד ("הארץ", 17.6)

באומץ לב העמיד יוסי שריד מראה מול עיני עיתון "הארץ" וקוראיו, אך נדמה שנרתע מלהישיר מבט אל מול האמת הקשה. שריד מדמה את מבטלי המנויים לצנזור חסר לב, או אוליגרך בעל עניין, המנסה להשתיק מטיף בכיכר, ולא כך הדבר.

מבטלי המנויים בסך הכל מבינים, שהעולם שלהם והעולם של המטיף שונים כל כך, שאין שום תועלת בהמשך ההקשבה.

די לעיין במאמר המערכת מאותו יום (17.6). ראשית מצוטט ראש הממשלה אומר שהסכסוך לא פתיר בגלל הסירוב הפלסטיני להכיר בזכויות העם היהודי בארץ; מכאן מגיעה מיד המסקנה: "בקביעתו שהסכסוך אינו פתיר, נתניהו דן את ישראל לחיות על חרבה". אלא שחסר צעד בהוכחה. הרי אם בנימין נתניהו צודק, הסרבנות הפלסטינית היא שדנה את ישראל למלחמה, ורק אם נתניהו טועה הטיעון של המאמר נכון.

אחרי 18 שנה על הרכבת של אוסלו, אחרי הפיגועים, הכישלון בטאבה ובקמפ-דייוויד, קארין A, האינתיפאדה השנייה, חומת מגן, ההתנתקות, השתלטות החמאס על עזה; אחרי עופרת יצוקה, הסכם הפיוס בין החמאס לפתח וניצנים ראשונים לאינתיפאדה שלישית; אחרי כמה שנות שלטון של אותו מחמוד עבאס (אבו מאזן), שישב עם יוסי ביילין ב-95' וניסח הסכם שכלל פחות ממה שאהוד אולמרט ואהוד ברק הציעו - אחרי כל זה שאלת הסרבנות הפלסטינית אינה יכולה להישאל במאמר המערכת. אפילו את התשובה אין כותבים במפורש, פן נרמוז לקיום השאלה.

אינני מצפה חלילה שנמצא רבב בפלסטינים; אך האם אין אפילו צורך בדיון?

לפעמים נדמה שהעיתון תקוע עדיין ביום שאחרי הבחירות של 96', כשהשלום עדיין דופק בדלת. אסור להביע ספקות, פן נפגע בבניית האמון, ורק נתניהו מקלקל לנו את הדייסה.

עיתון "הארץ" מתיימר להיות בעל חשיבות, מפני שהוא מכריח את קוראיו להתמודד עם עובדות שהיו מעדיפים להדחיק, אך מסרב להתמודד עם השאלות שהוא עצמו מעדיף להדחיק.

הנה אתגר: לייחד מוסף לשאלה "האם הפלסטינים יחיו אתנו בשלום אם תהיה להם מדינה בגדה?" יפסיק "הארץ" להעמיד פנים שהתשובה מובנת מאליה. אולי כך יחזור העיתון להיות רלוונטי.

יונתן לוי, מנוי טרי (10 שנים)

מבשרת ציון

*

גם אני נמנית עם אלה שביטלו באחרונה את המנוי לעיתון "הארץ", אחרי שנים ארוכות של נאמנות לעיתון. עשיתי זאת בלב כבד, ועם זאת אין לי, כרגע לפחות, שום הרהורי חרטה. ביטלתי את המנוי, אבל אני משתדלת לקרוא אותו מדי פעם באתר האינטרנט, מפני שאני מבקשת לבדוק אם חל השינוי שאני מצפה לו.

השינוי שאני מייחלת לו אינו קשור לעמדות הפוליטיות ולהבעת דעות - לא קלות לעיכול ככל שיהיו. אני שמחה על עצם העובדה שניתנת לי האפשרות להתוודע למי שחושב אחרת ממני ועל כך תודתי ל"הארץ". אך מפריע לי יותר מה שאינו מופיע בעיתון.

מדובר, ואני תוהה הכיצד לא הבחנת בזה עד כה בעצמך, בעיתון ש"חי" בסרט, או לפחות בפלנטה אחרת.

העיתון מפיק עמודים אחדים על אופנה או "סגנון חיים", מהסוג שניתן למצוא רק באזור מסוים מאוד במדינת ישראל (מדינת תל אביב, ליתר דיוק) ואילו הפריפריה אינה קיימת בו כמעט.

יש מחיר לאמירת אמת ודברים חשובים, וכל זמן ש"הארץ" נהג כך היתה נאמנותי נתונה לו. משביכר להעביר את נאמנות שליחותו לדברי הבל, לסגידה לתרבות הכלום והשטות שפשטה בארץ, להאדרת המעמד העשיר והמתנשא, שהדוניזם ואטימות הם מסימני ההיכר המובהקים שלו, לא מצאתי לנכון להמשיך להשקיע את כספי בשיתוף פעולה מביש זה.

אדרבה, יואיל "הארץ" לשוב ולשמש קול צלול ובוטה נגד העושק, הדחיקה של מי שלא "הצליחו", ישוב לתת את המקום הראוי לדברים החשובים באמת, ואשמח לחדש את המנוי ולתרום בזה את תרומתי הצנועה להצבת הסוגיות החשובות באמת במדינת ישראל במרכז השיח הציבורי הראוי.

פגי סידור

ירושלים

*

אכן, כשאני קמה בבוקר ואוספת את הצרור הארוז בשקית הניילון שעליה מודפסת הכתובת "הארץ", שהושלך בין צמחי הגן, יש בכך מעבר לקריאת חדשות לשמה. אין זו רק קריאה של עיתון, אלא גם אמירה ותחושה חזקה של השתייכות לקבוצת אנשים שלא איבדה את השכל הישר.

תחושת השתייכות וזהות זו מחזירה אותי לתקופה שלאחר מלחמת לבנון השנייה. כתבתי אז את עבודת התזה שלי, שעסקה בהבנת החוויה של אותם אזרחי הצפון שבחרו שלא לנטוש את ביתם שהיה מצוי בטווח האש. המסקנה שעלתה תיארה תחושה חזקה של שייכות וזהות למקום, על כל המשתמע מכך.

אז כעכשיו, כשמנהיגינו מוליכים אותנו לאובדן דרך, אובדן ערכים ומוסר, מתחזק הצורך להיות שייך לקבוצת האנשים החושבים כמוני וחוששים מאוד מההובלה לקראת התהום הממתינה בהמשך.

תמי ריטוב

כפר ורדים

*

כמנויה ותיקה אני מצטרפת לדברים של יוסי שריד על העיתון, שהוא אולי היחידי בארץ המשקף את חופש הביטוי מכל גוני הקשת החברתית. לכן והודות לחלק ב' של המאמרים ולמרות המחיר הגבוה, בעלי ואני נמשיך להיות מנויים על העיתון.

ובכל זאת כמה שאלות לי לעורכים: מדוע אין מרחיבים את מדור מכתבי הקוראים, המשקפים דעת קהל וראוי לתת להם יותר מקום להבעת דעותיהם? מיהו קהל היעד של "גלריה"? מדורי האופנה, המלצות הקוסמטיקה, המלצות היינות - אלה כולם מיועדים לשכבת העשירון העליון. האם רק אליהם פונה "הארץ"?

מטרידה אותי גם האוריינטציה האמריקאית בכל הנוגע למופעים, מה ההעדפות של הקהל האמריקאי בצפייה בטלוויזיה ובסרטי קולנוע. מדוע זה אמור לעניין אותנו?

ושאלה אחרונה אך לא פחות מסקרנת: מדוע כותבים ב"הארץ" "מוזיקה" בס' ולא בז' כפי שמבטאים מלה זו ברוב השפות הלועזיות וגם בעברית?

מרגלית וידן

חיפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו