בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכרעה מתוך אחווה

תגובות

זמן רב הירהרתי בסוגיית היחיד הכלוא שחייו בסכנה, אבל שחרור אסירים בתמורה להשבתו לחיק משפחתו עלול לסכן את כלל הציבור. המוצא מהדילמה אינו בשיקולים פרקטיים או טקטיים, אלא בהשקפת העולם שמתוכה פועל מנהיג ופועלת חברה: התרבות שלה, ערכי היסוד שלה; מן המקום הזה צריכה לבוא ההכרעה. אחרי הכל, מה מייחד חברה אם לא תרבותה?

התרבות היהודית שעליה חונכתי העמידה עיקרון עליון: כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא. זוהי תרבות של חיים, של קידוש חיי היחיד - לא תרבות של שוק מזרחי, שבו העמידה על המיקח היא כוח, שבו הכוח הוא אלימות והמוות מקודש מן החיים. בתרבות שאני חונכתי עליה פיקוח נפש דוחה הכל - אפילו שיקולים של סכנה מוחשית. כי פיקוח נפש פירושו חיים לפני הכל.

אבל יש עוד עיקרון, שאינו חשוב פחות, ובלעדיו גם לחיים אין טעם: טעם החיים, המשמעות שבהם. בחברה היהודית טעם החיים כרוך בערבות הדדית.

מדינת ישראל היא פלא היסטורי, נס לאומי, מופת לכוח חיות וגבורה של דורות, בזכות שני העקרונות הללו. מסיבות מובנות, מאז היווסדה העמידה ישראל במרכז ערכיה את הביטחון.

עם זאת, הגדולים במעשי האדם נעשו מאז ומעולם מתוך אי-ביטחון: מתוך הימור, מתוך תעוזה ומתוך מודעות מלאה לסכנות, ובראיית החיים האנושיים כמאבק על קו הקץ, כ"הולם גיבורים על פי אובדן". מה הניע אותם?

מניעים רבים ושונים עד מאוד הניעו אותם, אבל הנאצל שבהם היה מאז ומתמיד האחווה: שותפות גורל, הושטת היד אל אחיך הקורא אליך ממעמקים, כי "הנהר שלנו אינו מגיע לים, לא לאגם ולא למים רבים. זהו נהר המסיים את חייו בחולות... וכל הטוב האצור בנו אינו אלא שלולית גנוזה, והזיכרון שהשארנו אחרינו אלה הם המים בכפות ידינו, שהושטנו איש לרעהו... בעת צרה..."

יהיו נא הדברים הללו נר לרגלי ראש הממשלה בהכרעה הגורלית העומדת לפניו.

רנה ליטוין

תל אביב

*

ההתבכיינות בעניין שחרורו של גלעד שליט מציבה את כושר העמידה הישראלי בסכנה קיומית. האם ערך חיי היחיד, שבו מנופפים, נעשה חזות הכל ועל פיו יישק דבר?

בלי להיכנס לטיעונים הרציניים, המזהירים כי יחידים רבים יקפחו את חייהם אם הממשלה תיכנע לדרישות החמאס, אני חש שהיפוך סולם הערכים שאנו חווים בשנים האחרונות מציב את כושר העמידה הישראלי בסכנה קיומית.

אפשר לסמן את תחילת התהליך בשלב שבו החל השיח השולי של "ארבע אמהות" לחלחל אל לב התודעה הישראלית, לפני כ-12 שנים. בתוך פחות משנה החלו לדבר ברחוב ובכותרות בנוסח של "להחזיר את הילדים הביתה" - כאילו חיילי צה"ל הם ילדים רכים שנקלעו לאי בודד והרה סכנות.

העיוות התפישתי הזה קנה לו שביתה עד כדי איום קיומי. "ילדים" ו"חיילים" החליפו תפקידים, עורף וחזית התבלבלו. הדבר מגיע לשיא בחמש השנים האחרונות, שבהן גלעד שליט נמצא בשבי והציבור הישראלי מפגין חוסר אונים קולקטיבי לנוכח החטיפה של "הילד של כולנו".

שום משפחה לא החלישה את המורל הלאומי, את הברית הלא כתובה שמרבים לדבר עליה של אחריות הכלל ליחיד ואת כושר העמידה שלנו מול ארגוני טרור, כמו משפחת שליט על יועציה ויחצ"ניה.

העמדה הזאת אינה פופולרית. לא הייתי רוצה לעמוד במקום אביבה ונעם שליט. אבל עליהם לשאת בשקט את העצב שלהם ואת חרדותיהם, כמו אלפי משפחות שהקריבו את היקר להן ב-63 שנות המדינה. אני נקרא על-שם דודי אליעזר פלדמן, שנפל בקרב המתלה ב-1956. כ"דור שני" לשכול, אני יודע עד כמה המחיר יקר ועד כמה החלל שנותר הוא פצע עולמים.

עד שלא נצא במשימה לשחרור שליט, או עד שלא נשכיל להתנות את שחרור האסירים הפלסטינים בהסכם רחב יותר עם החמאס - יש לבקש ממשפחת שליט לחכות בשקט.

אליעז כהן

קיבוץ כפר עציון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו