"חילוניות יהודית"? יש חיה כזאת!

תגובות ומכתבים פרופ' מנחם ברינקר על מאמריו של יהודה שנהב על האנציקלופדיה "זמן יהודי חדש"

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

במאמר ארוך שופע סטטיסטיקות וציטוטים מסתער יהודה שנהב ("הארץ, ספרים", 12.9, 19.9) על האסופה האנציקלופדית "זמן יהודי חדש", בעלת חמישה כרכים וקרוב ל-400 ערכים, ומוצא שהיא "בלתי-קוהרנטית ופשטנית", וכל הישגיה מתמצים ב"חיזוק האגף האשכנזי-הגברי בחברה הישראלית". את דבריו הוא מבסס על בדיקת הזהות המגדרית והעדתית של העורכים והמחברים ועל סמך המטרות שהוא עצמו מייחס לה. הוא סבור שמטרת האסופה היתה לקרב בין שומרי-מצוות לחילוניים אף על פי שמאמרו של העורך הכללי, דוד שחם, המבהיר היטב את המטרות המוגדרות של הספר, לא כלל אותה כאחת המטרות (וגם לא את היפוכה).

מכיוון שלעניין זהות המחברים מייחס שנהב את החשיבות הרבה ביותר אין ברירה אלא לפתוח בו. שנהב אינו נזהר בסטטיסטיקות. הוא קובע שמספר הערכים שנכתבו בידי כותבות הוא 18%, ומספר אלה שנכתבו בידי מזרחים הוא 4%. אך כל מי שמציץ ברשימת המחברים בכרך החמישי יכול לראות שמתוך 232 כותבי ערכים יש 55 נשים כלומר 24% - קרוב לרבע ממספר הכותבים. גם מספר המזרחים כמעט כפול מהמספר שנוקב שנהב, וכאן כנראה הטעו אותו שמות המשפחה הכלל-ישראליים שלא תמיד מעידים על העדה שלה שייכים המחברים או המחברות. לא הייתי מפשפש בנתונים אלה של מגדר ומוצא לולא הכניסם שנהב בכוח למרכז-הדיון. נכון שבשני המקרים היה רצוי שהמספר יהיה גבוה יותר, אבל לפחות לסוציולוג צריך להיות ברור שלא כל האשמה מוטלת בנדון זה על עורכי האסופה.

מדור הזירה

למשל, בחלק הראשון של מאמרו מסתמך שנהב על 13 חוקרים, שלדבריו הראו שגם הציונות (כולה!) וגם הספרות העברית החדשה (כולה!) אינם משוחררים מתיאולוגיה. מבין חוקרים אלה יש שתי נשים (אריאלה אזולאי ויעל זרובבל) ומזרחי אחד (יוסי יונה). כל האחרים הם גברים אשכנזים (שבייד, רז-קרקוצקין, חגי רם, יהודה גודמן, שלמה פישר, עדי אופיר, ליבמן, קורצווייל). אני מניח שלו ערך שנהב אנתולוגיה של מחקריהם ניתן היה להאשימו, לפי אותו היגיון, בכוונה לחיזוק האגף הגברי האשכנזי בישראל. אך הייתי מעדיף לדון בתוכנם של המאמרים, שכן אף כי מרבית החוקרים שהוא מצטט מכובדים בעיני איני מוצא את ההכללה הגורפת שהוא מפיק ממחקריהם (שחילוניות יהודית היא אגדה) למשכנעת. מה ידעו הרצל או ז'בוטינסקי, למשל, על תיאולוגיה יהודית (או אחרת) ואיזה מרכיב באנרגיה היוצרת של מנדלי מוכר-ספרים, שלום עליכם או שאול טשרניחובסקי, למשל, כרוך בהתמודדות עם התיאולוגיה או כנגדה?

אפשר גם לנהל את הספירה על בסיס השוואתי, ושם יתברר עד כמה ניתנים נתונים סטטיסטיים למניפולציה על יסוד הפרשנות המוענקת להם. למשל, בכתב-עת "תיאוריה וביקורת", שעורך שנהב, נכתבו בשש החוברות האחרונות (גיליונות 22-27) 89 מאמרים, מהם רק 20 בידי נשים, בדומה לאחוז הכותבות אצלנו. רק בחוברת אחת הגיע הרבעון כמעט לשוויון מלא והיא זו המוקדשת ל"ארוטיקה ופריון" (שש נשים ושבעה גברים). האם פירוש הדבר שהעורך סבור שרק בנושא זה ראויות הנשים לייצוג כמעט שווה? מצב המזרחים בכתב-עת חשוב זה טוב בהרבה, והלוואי שהאסופה שלנו היתה מתקרבת אליו. ובכל זאת בחוברת עתירת תוכן על היבטים של הגלובליזציה בארץ ובעולם משתתפים 13 מחברים ואין ביניהם אף מזרחי אחד. האם פירוש הדבר שהעורכים סבורים שבנושא מורכב כזה אין לסמוך על חוקרים מזרחים?

על טענת ההדרה על בסיס עדתי, מגדרי ולאומי חוזר שנהב גם ביחס לתוכן האסופה. גם כאן דבריו עשויים להטעות את הקורא. "זמן יהודי חדש" מוקדש לנושא אחד ויחיד. זו אינה אנציקלופדיה, דוגמת יודאיקה, על חיי היהודים בעבר ובהווה אלא ילקוט אנציקלופדי שנושאו הוא המודרניזציה והחילון של החברה והתרבות היהודית ב-250 השנים האחרונות. הדיונים המפורטים-יחסית על תקופת המקרא, ימי הבית השני או ימי הביניים הכתובים בידי טובי החוקרים בתחומים אלה אינם באים אלא להציג "מבט חדש" על ההיסטוריה של עם ישראל שנתאפשר הודות למודרניזציה ולחילון של הפרספקטיבה המחקרית. לפיכך קשה לי להבין מדוע מתגולל שנהב על העורכים על כך שרק חמישה ערבים משתתפים במפעל? האם יש בר-סמכא אחד ערבי או דרוזי בענייני התרבות היהודית שדילגנו עליו?

בנושא הכתיבה "הזעומה" כביכול על נשים ושאלות מגדריות קובל שנהב על כך, שבכרך הראשון יש רק שני מאמרים בנושא. אבל אפילו בכרך זה מקדישה האנציקלופדיה עמודים נוספים לנושא, ובכרכים האחרים ישנם מאמרים נוספים שבהם מופיעים המונחים "נשים" "מגדר" ו"פמיניזם" גם בכותרת.וברור גם שלא כל הכתיבה בנושאים אלה מופיעה בכותרות המאמרים שרק אותן כנראה קרא שנהב. עיון בערך "נשים" באינדקס על 33 כותרות המשנה שלו (נשים בתרבות ההשכלה, בישראל, בספרות, באמנות, סחר בנשים, לשון ומגדר, המעמד האישי בישראל וכיו"ב) היה מציג את שפע ההתיחסויות לנושא המגדרי שאין דומה לו בשום אנציקלופדיה, עברית או לועזית, המוכרת לי, למעט אלה העוסקות אך ורק בנושא המגדרי.

בנושא העדתי קובל שנהב כי אוכלוסיות יהודיות שלמות "נכחדו" באנציקלופדיה. אולם דבר זה נכון, ואף במידה רבה יותר, גם לגבי אוכלוסיות אשכנזיות שלמות, שהרי לא היה לנו עניין ישיר בחיים היהודיים הפרה-מודרניים. הנושא שלנו היה מודרניזציה וחילון, ולכן כאשר החלטנו להדגים תהליכים אלה בתיאור מרכזים של תרבות יהודית בתקופה המודרנית כללנו שני מרכזים "מעורבים" (ירושלים ות"א), ששה מערביים (אודסה, ברלין, וינה, וילנה, ורשה, ניו-יורק) ושני מרכזי-תרבות מזרחיים (בגדד וסלוניקי). לא היה לנו עניין ישיר בהצגת מרכזי תרבות יהודית מסורתית שכן לא זה היה הנושא שלנו, למעט תגובת העולם הדתי והמסורתי לתהליכי המודרניזציה והחילון.

צריך לזכור שבמרבית התקופה שבה אנו עוסקים (עד לשואה, למעשה) הקיפו היהודים המזרחים פחות מ-10 אחוזים של האוכלוסייה היהודית בעולם, ופעילותן של נשים בתחומי המדע, האמנויות, התרבות והמדיניות היתה עדיין מוגבלת למדי. כתוצאה מזה חלק הארי של המודרניזציה בחיים היהודיים נישא (מה לעשות?) על כתפי גברים אשכנזים, ואת הנתון ההיסטורי הזה לא רצינו ולא יכולנו "לשפץ" על ידי "העדפה מתקנת" רטרואקטיבית שתיצור תמונה מעוותת של התהליכים ההיסטוריים. שני הנושאים האלה משתנים לטובה במדינת ישראל, ולכן במדור על ישראל עולה הבולטות של נשים ומזרחים.

*

הדיון הזה מעייף אולי את הקורא, אך הוא הכרחי כדי להמחיש שקשה לעמוד מהמאמר הארוך והמלומד של שנהב על אופיו של "זמן יהודי חדש". דוגמה אחרונה תספיק: כותרת לחלק האחרון של מאמרו הוא ציטוט מקוטע משורה אחת בילקוט "העיקר ש'כור ההיתוך' הצליח". הציטוט המלא במקור אומר: "לפחות מבחינה זו 'כור ההיתוך' הצליח", לאחר מניית כל ההיבטים החשובים שבהם נכשל. הבחינה שבה הוא הצליח, לדעת הכותב, היא בהזדהות מרבית אזרחי המדינה עם ישראל ותרבותה, שהיא גדולה אצל הישראלים בכלל ורבה עוד יותר אצל המזרחים. בכל הדיונים באידיאל של "כור ההיתוך" (אצל סמי סמוכה, אפי יער או יאיר צבן ומחברים אחרים) מוצג "כור ההיתוך" לפחות כבעייתי ולרוב גם ככישלון גמור. מוצגים כל דברי הביקורת הן על האידיאל והן על מידת-מימושו שהושמעו למשל בפי אנשי "הקשת המזרחית", מחנכים או סוציולוגים (אם במאמרו על הרב-תרבותיות לא מזכיר סמוכה כמה כותבים "מזרחים" על הנושא - הרי זה מפני שאינו מזכיר בשמם גם כותבים "אשכנזים". כך גם בערך "פמיניזם, לאומיות ושינוי: מבט על נשים בישראל", שכתבה סילביה פוגל-ביז'אוי, לא מוזכרות חוקרות מזרחיות כשם שגם אשכנזיות לא מוזכרות. אבל בביבליוגרפיה מוזכר לפחות פרסום אחד של הנרייט דהאן-כלב ששנהב קובל, בטעות, על היעדרה).

התזמורת של רשות השידור בבגדד מתוארת במאמרו המרתק של ראובן שניר על "תרבות וספרות יהודית-ערבית חילונית" בלווית תמונה נפלאה - אך אז בא שנהב בקובלנה על כך שלא מוקדש לה ערך נפרד. מה לעשות? גם לתיאטרון היידיש של אידה קמינסקה, שריתק אליו בפולין מאות אלפים של יהודים ולא-יהודים, לא הוקדש ערך נפרד. המוסיקאים היהודים במצרים, והזמרת לילה מורד שזכתה לתהילה ברחבי העולם הערבי כולו, נשכחו. וזה חבל. אבל גם יוסף שמידט מברלין וריצ'רד טאובר מווינה, גיבורי האופרה והאופרטה ומראשוני הזמרים שמכרו, בצד קרוזו, מיליוני תקליטים ברחבי העולם כולו נפקדו, וגם זה חבל. לא נזכרים באנציקלופדיה אליהו אלישר ודוד סיטון, מנהיגי הספרדים בירושלים; אבל גם דניאל אוסטר וגרשון אגרון ראשי העיר האשכנזים לא נזכרים בה. האם היה באמת הכרח לכלול באסופה הדנה רק בתהליכי המודרניזציה של התרבות היהודית, לרבות תפיסות חדשות של העבר היהודי את ארבעת האישים (הנכבדים כשלעצמם) בין הנושאים הנדונים באסופה? די אולי בדוגמאות אלה כדי להוכיח שלפנינו ביקורת סלקטיבית ומניפולטיבית המציגה את חמשת כרכי הילקוט באור מעוות.

*

אולם מאמרו של שנהב אינו רק כתב-פלסתר בלתי-מבוסס על הספר, עורכיו ומחבריו. הוא גם מעלה לדיון שאלות חשובות ומעוררות עניין ומביע ברהיטות השקפה עקבית ושיטתית על הנושאים הכרוכים בזמן היהודי החדש (עם או בלי מרכאות). בהרגשת הקלה אני רוצה להתפנות לדיון הזה. אני סבור שאי אפשר להתקדם בדיון על חילוניות ודתיות אם אין מבחינים בין חילוניות רכה לחילוניות קשה. חילוניות רכה היא זו שהביאה את הדת למצב שבו היא מצויה היום ברוב החברות המערביות ובמקצת החברות הערביות, כאשר נשללת סמכותם של הדת וכוהניה לפקח על הכרעות מדיניות, על מחקרים מדעיים, על היצירה הספרותית והאמנותית, וכאשר גם לעולם הערכי "הפרטי" של חלקים רחבים מהאוכלוסייה אין ציוויי הדת משמשים עוד השראה בלעדית או מרכזית. חילוניות קשה לעומת זאת היא אנטי-תיאולוגיה, אגנוסטיות עקשנית או גם כפירה ואתאיזם.

הבחנה זו מבהירה את הסתירה המדומה בין הנתונים הסטטיסטיים שמביא שנהב על אחוז החילוניים בישראל לבין הנתונים שמספקים כל המחקרים האחרים. יש לשער שלא רק בישראל, אלא גם בעולם המערבי כולו, אחוז המחזיקים בחילוניות קשה אינו עולה על עשירית מהאוכלוסייה, ואילו אחוז התומכים בחילוניות רכה עולה, לעתים בהרבה, על מחצית האוכלוסייה (אין לי ספק שכשירמיהו יובל מדבר על התפשטות החילוניות והתבססותה הוא מדבר על החילוניות הרכה, והוא אינו טועה. לחינם מתנפל עליו שנהב בהתקפה אישית על שהוא כופה כביכול סדר יום נחלת מיעוט אנכרוניסטי על מציאות שהשתנתה, כאילו, בעידן "פוסט-חילוני"). לעומת-זאת כאשר שנהב והחוקרים שעליהם הוא מתבסס מדברים על כך שהדת רחוקה מלהיעלם או להיחלש אפילו בעולם המערבי, הם מתכוונים לכך שהחילוניות הקשה רחוקה היום - כמו לפני 200 שנה - מלכבוש את מרבית הלבבות והמוחות. המחשבה שהחילוניות הנוקשה עתידה לנחול ניצחון ברור על שארית אחיזתה של האמונה הדתית בלבבות ובמוחות של רוב האוכלוסייה - מחשבתם של מרקס או פרויד, למשל - נתגלתה כאוטופית, אם כי לא הייתי מכנה אותה אוטופיה רומנטית אלא אולי דווקא אוטופיה רציונליסטית, אנטי-רומנטית.

"זמן יהודי חדש" אינו ספר הטפה מיסיונרי לטובת החילוניות הנוקשה (לו היה כזה לא היה ניכר כל כך אחוז שומרי מסורת ואף שומרי-מצוות בין הכותבים והעורכים, ועורך המדור להגות יהודית מודרנית לא היה מניח לפול מנדס-פלור לסיים את הערך שלו על פרנץ רוזנצוויג באמירה שהגותו תרתק אליה את כל החפצים "לאשר מחדש את יהדותם בזיקה לאל חי"). זהו ספר המבקש לברר את "מצב" התרבות היהודית בעידן ניצחונה הברור של החילוניות הרכה, כשהדת חדלה להכתיב את החיים הפרטיים (של מרבית היהודים) ואת החיים הציבוריים (של כולם). זהו - וזה בלבד - המובן של "זמן יהודי חדש" ושל "תרבות יהודית בעידן חילוני", וכאן לא יועיל שום פלפול בדבר מצב פוסט-חילוני כביכול.

הדת היהודית בתקופה הפרה-מודרנית אף פעם לא היתה מצויה במצב שבו ניטל ממנה כוח ההכתבה של התנהגות היהודים כציבור וכפרטים. זהו עבורה ועבור היהודים כולם "זמן חדש". מעולם לא רווחו ביהדות הפרה-מודרנית השקפות הרואות ביהדות דת או תרבות בלבד, היכולות להשתלב עם כל סוג של לאומיות אתנית וטריטוריאלית (השקפות שרווחו לא רק בגרמניה וארצות-מערב אחרות אלא גם בקרב האינטליגנטים היהודים בעיראק ועשירי היהודים במרוקו), ומעולם לא רווחו בה השקפות הרואות בה לאומיות בלבד, שהדת היא רק אחד מביטוייה או שהיא מעיקרה לאומיות נטולת-דת. גם מבחינה זו העידן המודרני הוא בהחלט זמן יהודי חדש. להוציא את תחום ההלכה לא היו ויכוחים על אופי הזהות היהודית לפני הזמן החדש.

בין היוצרים המרכזיים של התרבות העברית החדשה יש חילוניים "קשים" לא מעטים, כז'בוטינסקי, ברנר או אנשי ה"בונד" ואפילו ציונים מזרחים לא מעטים. לעומתם יש שומרי מצוות נוקשים הדבקים בדרכם שלהם

ויש עשרות וריאציות בין שני הקצוות. יש כאלה שחילוניותם באמת כרוכה במאבק בלתי-פוסק עם המסורת הדתית ועולם ההלכה (לאו דווקא עם תיאולוגיה) וביניהם כמה מגדולי הספרות העברית החדשה, ויש כאלה כמו המנהיגים הציוניים נורדאו והרצל, שחילוניותם אינה תוצאת קונפליקטים נפשיים ומאבק עם תיאולוגיה אלא היא אינסטינקטיבית ובאה להם בקלות ובטבעיות (כמובן לא באותו מובן של "טבעיות" שלפיו "טבעי" ליהודי שומר-מצוות להתחיל את יומו בהנחת תפילין). לכנות את אלה האחרונים לפי המינוח שממליץ שלמה פישר "הטרודוקסים" במקום חילוניים יהיה משונה מאוד, שהרי לא פרשו משום "דוקסה" אם בכלל ידעו על קיומה. מה שנכון לגבי יחידים נכון גם לגבי חוגים ותנועות שלמות. המבחן להצלחת האסופה שלנו הוא אם הצלחנו ללכוד את מרבית הגוונים הללו בתרבות היהודית ב-250 השנים האחרונות. את הנושא הזה לא בדקו עד כה מאמרי הביקורת הדנים באסופה.

*

אבל כאן בא אלינו שנהב בדרישה להגדרה בהירה ומכלילה של "החילוניות וגבולותיה" החסרה לדעתו באסופה, כאילו דתיות וחילוניות, רליגיוזיות ושכלתנות, הן טריטוריות בעלות גבולות. זוהי דרישה משונה במקצת, שכן מצד אחד הוא עצמו מדבר, בצדק, על תערובות שונות של דתיות וחילוניות שהן לדעתו - שלא בצדק - הממצא היחיד בתחום זה. הוא מאשים אותנו שאנו כביכול עוסקים כל הזמן ב"חילוניות נטו" שהיא נחלת מיעוט מבוטל. אבל מצד שני זה לא מעכבו לדרוש מ-232 מחברים ו-13 עורכים שיספקו לו הגדרה "נקייה" של חילוניות טהורה אחת ויחידה. את מי אפוא צריך לבקר כאן על פשטנות והיעדר-קוהרנציה?

כעורך המדור "הגות יהודית מודרנית" קובל עלי שנהב שאיני מספק במבוא תשובות ברורות לשאלות כגון: האם הציונות, האמונה במעמדה של ארץ-ישראל או המשיחיות הפוליטית של תנועת העבודה הן דתיות או חילוניות. יכולתי כמובן להתייחס לשאלות אלה במבוא ולהשיב בחטף שרוב-רובה של הציונות ועיקרה של תנועת העבודה הם גילויים מובהקים של חילוניות מודרנית, גם כשדובריהן משתמשים במונחים יהודיים מסורתיים (תוך כדי שינוי וחילון-המשמעות המסורתית שלהם). אך לו עשיתי זאת, לשם מה היה צריך להביא בגוף המדור שישה ערכים על אבות הציונות הסוציאליסטית ועוד ערך חשוב על "מעמדה של ארץ-ישראל בהגות ובתודעה" מאת מוקי צור, ומאמרים נוספים ארוכים ומפורטים על הציונות ותנועת העבודה בכרכים האחרים שכולם מבררים שאלות אלה?

כחלק מהתזה שלו בדבר מיושנות ההבחנה בין "חילוני" ל"דתי" מצביע שנהב בעזרת אניטה שפירא על המינוח המסורתי הנקוט בידי ברל כצנלסון ("גאולה" למשל) ומצטט את קורצווייל שכבר גרס כי "מלחמת ששת הימים קרעה את המסווה החילוני מעל פניה של הציונות". אכן לו היה קורצווייל סבור באמת שהציונות היא בעצם תנועה דתית שיש לה רק מסווה חילוני לא היו לו כל כך הרבה בעיות אתה. אבל מן הפרספקטיבה שממנה התבונן קורצווייל בתרבות היהודית, כל גישה או תנועה חילונית לא היתה יכולה להיראות אלא כהסוואה למשבר דתי. הוא ראה חילול הקודש בשימוש במונחים טעונים מבחינה דתית לענייני הציונות או תנועת העבודה. אבל רגישותו זו העידה דווקא על כך שהבין היטב שניתן לחלן מונחים אלה ולהטעינם במשמעות חדשה. כאשר ברנר משמיע לקראת סיום הרצאתו הידועה על מנדלי את המשפט "באי-העבודה חטאנו ובעבודה תשובתנו", האם עלי לשים לב רק לעצם השימוש שלו במונחים הדתיים "חטא" ו"תשובה" או שעלי לשים לב גם לשינוי הרדיקלי, המהפכני, של המשמעות שהוא מכניס למושגים אלה? כל בני האדם יורשים שפה שדורות רבים לפניהם עיצבו, והיא הכלי האחד והיחיד העומד לרשותם לביטוי עצמיותם. אבל הם יכולים לנסות - וסופרים ומשוררים עשויים גם להצליח - להחדיר בה משמעויות, רעיונות וחוויות שלא היו לפנים. הכותבים ב"זמן יהודי חדש" אינם סבורים שכל תופעה בחיים היהודיים המודרניים אינה אלא וריאציה מנוונת של דבר מה שכבר היה לפנים. ולפיכך מאמציהם מוקדשים לתיאור החדש והזמן החדש עד כמה שאפשר ללא דעות קדומות ביחס אליו.

*

הנושא החשוב ומעורר המחשבה ביותר שמעלה מאמרו של שנהב הוא ייחודם של המזרחים. לאחר ש"הוכיח" שעבר זמנו של הניגוד הבינארי חילוני-דתי, כשהוא בוודאי מעמת כאן מה שכיניתי "חילוניות קשה" עם מה שאכנה "דתיות נוקשה" הוא טוען שבחיי המזרחים ניגוד זה מעולם לא היה קיים. שם הכל היה מתון והרמוני, המשכי וחדשני גם יחד. אין זעזועים נפשיים וחברתיים, מלחמת דורות, עמידה מיליטנטית על חירות ההרגשה והמחשבה לעומת קנאות דתית וחוסר-סובלנות. לסבתא פרחה מועלם לא היו שום ספקות באמונתה הדתית אך היא התירה לעשן בסעודת ליל-שבת (אני לעומת זאת, נאלצתי עוד במרחק שתי סימטאות מבתי שתי הסבתות שלי, גיטל במאה שערים וצירל במקור-ברוך בירושלים, להניח כיפה גדולה על ראשי). יתכן בהחלט שתמונה מעוררת-קנאה זו היה בה ועדיין יש בה במקומות רבים מידה של ממשות. כבר הראה שלום רצבי שרבנים אדוקים בתורה הם שהיו סוכני המודרניזציה בעולמה של היהדות המזרחית. אך גם מתוך קריאה וגם מתוך ניסיון-חיי בירושלים אני מפקפק בכך שזוהי באמת כל התמונה.

יצירות הסופרים המזרחים, החל בקלסיקאים יהודה בורלא ויצחק שמי וכלה בסופרים המזרחים הישראלים, כמו גם יצירות קולנועיות אחדות אינן מעידות על כך. גם ניסיון חיי כמורה לספרות אינו מעיד על כך. יותר מדי תלמידים ותלמידות מזרחים היו לי שדווקא הסופרים האשכנזים, שהיה להם חשבון מר עם עולם ההלכה והמסורת או עמדה דו-משמעית ביחס אליהם, ריתקו את תשומת לבם. והעיקר, במציאות החיים בישראל רוויית המאבקים התרבותיים, האין המסורות הנפרדות של "מערביים" ו"מזרחיים" מתבוללות זו בזו? האם לא חודרות קנאויות דתיות ועיקשויות חילוניות גם לעולמם של המזרחים?

תמיד אפשר לטעון כמובן שמדובר במזרחים ש"התאשכנזו", אבל אז אנו מטפחים אידאה אפלטונית של מזרחיות שאין לה קשר עם המציאות הישראלית מלבד ההיזכרות בעולם יפה שהיה ואיננו עוד. לדידי הדבר הוא הרבה יותר פשוט. יש בעיות כלל-יהודיות שאשכנזים ומזרחים גם יחד נאלצים להתמודד אתן. בעבר היו החילון והמודרניזציה - בין אם מסתכלים עליהם כאסון ובין אם מתיחסים אליהם כאל הישג של קדמה - בעיה שהעסיקה בעיקר אשכנזים. אך יותר ויותר הם נושא ללבטים ולמחשבה גם אצל המזרחים.

יש כאן שני נושאים נוספים שאזכיר בחטף ובכך אסיים. גם בטיפוח הזהות המיוחדת של מזרחים, וראייתה כמעמידה הבדל מוחלט בין המזרחים לבין כל היתר, אפשר לראות פעולה של הדרה. זוהי הדרה של המזרחים מן התרבות הכלל-יהודית כפי שהתפתחה ב-200 השנים האחרונות. רבים מוצאים בפיאור הייחוד המוחלט של המזרחים מקור לגאווה כמו גם פיצוי מסוים על דורות של דיכוי והפלייה. אך אחרים יכולים לראות בכך הוצאת דיבה על היהודים המזרחים. אינני מזרחי ולא לי להכריע בעניין זה. אך השאלה המעסיקה גם את מוחו של איש-שמאל אשכנזי כמותי היא האם יש בתפיסה זו כדי לקדם או כדי לעכב את מאבקיהם הצודקים של המזרחים על הכרה ועל שוויון? אינני בטוח שגם בעניין מכריע זה הצדק עם שנהב.

מנחם ברינקר הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית בירושלים וחתן פרס ישראל

אמירות חמורות

בתגובה לרשימתו של ירמיהו יובל "מי מפחד מחילון התרבות?" על מאמריו של יהודה שנהב על האנציקלופדיה "זמן יהודי חדש" ("הארץ, ספרים" 10.10):

עם התרחבות הוויכוח סביב האנציקלופדיה "זמן יהודי חדש", אין לי ספק שלכל אחד מן העורכות/ים הרבים/ות, ואני ביניהן/ם, תהייה הזדמנות להביע את דעתה/ו, השונות זו מזו לא במעט. יחד עם זאת, אין בכוונתי להמתין אף לא רגע בהבעת שאט-נפש מהדיבור הגזעני שפותח את מאמרו של פרופ' יובל. מזמן לא נראו בדפוס אמירות חמורות כל כך כמו התגובה על מאמריו של יהודה שנהב, אמירות המטילות צל כבד על "תמונת העולם" של כותבן ועל הכוח המוסרי שהוא נוטל לעצמו. ההתנשאות והבוז העולים מהדיבור הירוד הזה אינם נחלתי, ואני משוכנע שאין הם נחלתם של העורכים/ות האחרים/ות של האנציקלופדיה.

פרופ' חנן חבר ניו יורק

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ