בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין התגרות לסובלנות

תגובות

בתגובה על "האחים היהודים" מאת נרי ליבנה ("הארץ", 28.2)

כמו נרי ליבנה גם אני גדלתי בשכונת נוה שאנן בחיפה. אמה, הדסה, היתה המנהלת שלי בבית הספר היסודי יזרעאליה. בדומה לחיפה בכלל, האווירה בשכונה אכן היתה אז חילונית מאוד וחופשית.

אלא שבתוך הבולטות האשכנזית, החילונית, של מעמד הבינים, היתה בנוה שאנן גם קהילה דתית מודרנית, והיחסים בין הציבורים השונים התאפיינו תמיד בסובלנות ובכבוד הדדיים.

אחד הביטויים לכך היה הזזת מסלול קו האוטובוס בשבת מרחוב התיכון לרחוב הגליל, על מנת שלא יעבור ליד בית הכנסת המרכזי של השכונה.

כמי שבא מרקע חרדי, אביה של נרי ליבנה ידע בוודאי על האיסור לרכוב על אופניים בשבת. אף על פי כן, זו הדרך שבה בחר להיכנס לשכונת מאה שערים בירושלים בשבת. אין כמובן להצדיק בשום אופן את התגובה האלימה שבה נתקל. אבל הדרך שנקט מצביעה על חוסר רגישות והתחשבות מינימלית באחר.

נדמה שנרי ליבנה בוחרת גם היא בגישה דומה, כשהיא אומרת "כדאי שנתחיל לפחד מהאחים היהודים שעומדים להשתלט עלינו, ונתחיל להתנהג בהתאם". הדרך לחיים משותפים, על גוניה השונים של היהדות הישראלית, עוברת במסלול הפשרה של האוטובוס בנוה שאנן, ולא במסלול ההתגרות של האופניים במאה שערים.

ד"ר עוזי רבהון

המכון ליהדות זמננו

האוניברסיטה העברית בירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו