בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני מרחם

תגובות

מתוך קריאת העיתונים של החודשים האחרונים עולה תמונת מצב, שאין להתגאות בה. מההחלטה על ההתנתקות החל תהליך של דמוניזציה של ציבור המתנחלים.

איני סבור שהמתנחלים צריכים להישאר על האדמות שנכבשו, וגם לא להשתמש בשואה לחיזוק טיעוניהם. אבל הגבול בין אי הסכמה לזילות דם הוא דק ביותר.

אני כותב כסרבן כיבוש, מתוך מקום של חמלה. מה אשמים אותם ילדים צעירים, שפתאום האווירה בבית מלאה מתח וחרדה לקראת הפינוי? מה אשמים אותם אנשים שרוצים לסיים את מלאכת יומם ורואים שמהעיתונות שפסקה לחבק אותם יוצאים רשפי שנאה?

בדיוק מאותו מקום שבו לא אוכל להיכנס לביתו של פלשתינאי ולקחת אותו לעיני אשתו וילדיו הבוכיים, כך גם לא אוכל לקחת חלק בפינוי מתנחלים מבתיהם.

חונכתי לראות את האדם שבכל קבוצה, להתבונן בו ולכאוב את סבלו. אינני עושה הבחנה בין סבלם של בני עמי לסבלו של בני העם הפלשתיני. עצם הכיבוש הוא אחד הגורמים למצבה הקשה של החברה, אך אל לנו להשתמש באותם מנגנונים מקהי רגשות המוזילים את דמם של המתנחלים, כפי שעושים זאת כלפי העם הפלשתיני.

שמוליק חוף

ירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו