אני מרחם

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

מתוך קריאת העיתונים של החודשים האחרונים עולה תמונת מצב, שאין להתגאות בה. מההחלטה על ההתנתקות החל תהליך של דמוניזציה של ציבור המתנחלים.

איני סבור שהמתנחלים צריכים להישאר על האדמות שנכבשו, וגם לא להשתמש בשואה לחיזוק טיעוניהם. אבל הגבול בין אי הסכמה לזילות דם הוא דק ביותר.

ועידת יהדות, ישראל והעולם: מתיקון שבועות לתיקון עולם

אני כותב כסרבן כיבוש, מתוך מקום של חמלה. מה אשמים אותם ילדים צעירים, שפתאום האווירה בבית מלאה מתח וחרדה לקראת הפינוי? מה אשמים אותם אנשים שרוצים לסיים את מלאכת יומם ורואים שמהעיתונות שפסקה לחבק אותם יוצאים רשפי שנאה?

בדיוק מאותו מקום שבו לא אוכל להיכנס לביתו של פלשתינאי ולקחת אותו לעיני אשתו וילדיו הבוכיים, כך גם לא אוכל לקחת חלק בפינוי מתנחלים מבתיהם.

חונכתי לראות את האדם שבכל קבוצה, להתבונן בו ולכאוב את סבלו. אינני עושה הבחנה בין סבלם של בני עמי לסבלו של בני העם הפלשתיני. עצם הכיבוש הוא אחד הגורמים למצבה הקשה של החברה, אך אל לנו להשתמש באותם מנגנונים מקהי רגשות המוזילים את דמם של המתנחלים, כפי שעושים זאת כלפי העם הפלשתיני.

שמוליק חוף

ירושלים

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ