בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בין מולדת חוקית לארץ אויב

תגובות

בתגובה על "דיבוק, צא" מאת צבי בראל ("הארץ", 26.12.04)

את המונח "נאצים" בהקשרו הישראלי הכניס לשימוש פרופ' ישעיהו ליבוביץ, הכוהן הגדול של מנאצי ההתנחלויות, שאף טבע את הצירוף הלשוני התמוה "יודו-נאצים", המדבר בעד עצמו ובעד ממציאו.

דומני, כי גם הכותב לא היה נזקק לאמתלות מלומדות נגד עריכת משאל עם בנושא ההתנתקות אילו היו מתיישבי יש"ע ותומכיהם באמת רק מיעוט קטן בעם, כדבריו.

השימוש בטלאי כתום או אחר כאות מחאה אכן חסר טעם ומביש, אבל מה בנוגע להכרזה הפומבית של ראש הממשלה, שיצרה כנראה את הקישור האסוציאטיווי, כי החל בתאריך מסוים רצועת עזה "תהיה נקייה מיהודים"?

לא כל הגטאות היו "גטו ורשה". ידועה התרומה של גטאות מקוריים להישרדות הפיסית והתרבותית-הדתית של קהילות רבות בעמנו. האם לתרומה כזאת כיוון צבי בראל כשכינה את חבלי יש"ע "ארץ הגטאות"?

ביחס ל"שליטתנו בעם זר" - במה נבדלים תושבי קלנסואה ואום אל-פחם מן התושבים של קלקיליה, מבחינת זכותנו השלטונית עליהם? והאם גבולות הפסקת האש שנקבעו בשנת 1949 ומסמנים היכן נמנע מצה"ל להדוף את שני הכובשים הזרים, הירדני והמצרי, אכן תוחמים בין מולדת "חוקית" לבין מה שבראל מכנה "ארץ אויב"?

אשר למעמדנו "האימפריאלי", ישראל מוקפת מדינות ערביות מכל צד, שלא כמו בריטניה, צרפת או איטליה, שכמונו-כמותן בעברן הנפשע שולטים בחבלי ארץ זרים שכבשנו לעצמנו בתאוותנו.

ציונה בודנסקי

תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו