שיעור במנהיגות נוכח סרבנות

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

ראשי מועצת יש"ע אמרו לרמטכ"ל השבוע, שהם חוששים שלא יצליחו לבלום את סחף הסרבנות והאלימות של המתנחלים. בכך המשיכו מנהיגי המתנחלים באסטרטגיית האיומים שלהם, שנועדה לעצור את ההתנתקות אף שרוב הציבור תומך בה. אלא שבפינוי הקרוואנים מיצהר, ראשי המתנחלים אפילו לא ניסו "לבלום את הסחף".

כדאי להזכיר למנהיגות הרופסת הזאת כיצד נהגנו אנו, ראשי "שלום עכשיו", כאשר עמדנו במבחן דומה. ב-1982 מלאו העיתונים בפרטים על תוכניות מלחמה בלבנון שהכין שר הביטחון אז, אריאל שרון. בהנהגת "שלום עכשיו" ניתחנו תרחישים אפשריים וגיבשנו עמדה חד-משמעית נגד המלחמה הצפויה, בשל הנזקים הביטחוניים והמדיניים שתביא לישראל, ויצאנו בסדרת פרסומים והפגנות נגד מלחמת לבנון המתוכננת.

ובכל זאת, איך הגבנו עם פרוץ המלחמה? בסרבנות? באלימות? בהסתה? לא. כאשר הגיע הצו לקחנו את התרמיל ואת נעלי הצנחנים והתגייסנו מיד. התגייסנו להילחם במלחמה ששללנו מן היסוד. לי היתה זו המלחמה השלישית, וכחלק מ"המערך המוצנח" הייתי שוב בקדמת החזית, אך זו הפעם הראשונה שלחמתי במלחמה שהייתי משוכנע באיוולתה.

אחרי המלחמה החלו תקופות המילואים המצמררות בלבנון ועמן החלו קריאות אצלנו לסרב לשרת ב"מלחמה הארורה". חברי ואני בהנהגת "שלום עכשיו" אז, התגייסנו גם למלחמה בסרבנות. אבשלום וילן (היום ח"כ מטעם יח"ד) ועומרי פדן, בוגרי סיירת מטכ"ל, המג"ד יוסי בן-ארצי, צלי רשף ודדי צוקר, כולנו עברנו בין סניפי התנועה בערים ובקיבוצים וקראנו לסרב לסרבנות. חד-משמעית, בלי גמגומים ובלי קריצות. קראנו להמשיך ולשרת בלבנון, ובין מילואים למילואים להמשיך ולהפגין נגד אותה מלחמה. לא חששנו "שלא נצליח לבלום את הסחף". בלמנו אותו. וכדאי לשים לב להבדל: אנחנו קראנו לפעילינו להשלים עם הכרעה דמוקרטית של מלחמה, לא של התנתקות. קראנו להם לסכן את החיים, לא את הבית. והרוב הגדול נענה.

כך נהגנו במשך כל 18 שנות הלחימה בלבנון, כך נהגנו בשנות האינתיפאדה הראשונה וכך נוהגים בתנועה עד היום. אם בקרב המתנחלים מתפשטות הסרבנות והבריונות, אין זה בשל חוסר ההצלחה שלכם בבלימה. כמו שאומרים בצבא: אין דבר כזה "לא יכול", יש "לא רוצה".

נפתלי רז

מבשרת ציון

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ