עיוות

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

ברשימה על הספר "צרות הן המקצוע שלי", ("הארץ, ספרים", 29.12) מתייחס דרור משעני אל הסיבות האפשריות לאי-צמיחתו של "בלש עברי" בספרות הישראלית. כסיבה האפשרית (אם כי לא היחידה) הוא מציין כי "בחברות טוטליטריות, שבהן הציוד האזרחי מבוסס לכאורה על אידיאולוגיה, כלומר על שותפות רעיונית ומחויבות קולקטיבית, זרועו הארוכה של החוק, הבלש, לא רק שאינו נחוץ, אלא הוא גם מחבל במראית העין של 'הציוד הטבעי' של האזרחים... במזרח אירופה הקומוניסטית כידוע לא היו כמעט בלשים..." (ספרותיים).

האמירה הזאת מוזרה בעיני: אם אני מבינה נכון, המחבר מתייחס לאידיאולוגיה (הציונית?) וטוען שהיא בעצם זו שגורמת לדחייה או לרתיעה מה"בלש" כדמות מרכזית בספרות העברית, כלומר, בעיני הציבור הישראלי "פשע" בספרות הוא משהו שאינו מתקבל על הדעת, כי הוא נוגד את הערכים האידיאולוגיים, וה"בלש" מיותר מסיבה זו; כלומר, שהציבור הישראלי יוקיע וידחה, או לכל הפחות יתייחס בחוסר עניין לדמות ספרותית שמטרתה המרכזית היא לשמור על החוק, כי מי צריך את זה בכלל בחברה המאוחדת שלנו?

מעבר לעובדה שהקביעה נראית לי פשוט לא נכונה, היא מקוממת אותי ממש, מכיוון שיש בה משום זילות משוועת של המושג "חברה טוטליטרית". הדבר דומה לשימוש במלים כמו "נאצי" או "שואה" להמחשת אי צדק שנעשה לציבור כלשהו. ההקבלות ההיסטוריות הללו, מעבר לכך שהן פוגעות ברגשות - הן מעוותות את ההיסטוריה, ובכך הנזק העיקרי שלהן בעיני.

אפשר לבקר את החברה הישראלית, אפשר לדבר על התפקיד החיובי והשלילי של האידיאולוגיה בחברה שלנו. אבל כמי שגדלה בחברה טוטליטרית מהסוג שדרור משעני מתייחס אליה, "במזרח אירופה הקומוניסטית", אני יכולה להגיד שלקרוא לחברה הישראלית "טוטליטרית" זה בדיוק כמו לקרוא למלחמת העצמאות "שואה". זה עיוות ההיסטוריה, עיוות הצדק, ופרובוקציה זולה שמתאימה יותר לפוליטיקאי מתלהם שמחפש כותרות ולא לחוקר אקדמי.

נטשה כשר

ירושלים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ