עינוי ואשמת שווא

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

בעולם העתיק נהגו לענות שבויים ואסירים, עד שנולדו אמנות וגישות הומניות יותר. בימינו הדבר אסור. האומנם? איננו יודעים בוודאות מה מתרחש מאחורי החומות, אבל מפעם לפעם פורצות ידיעות בודדות. ואנחנו חושבים, האם הן היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, או שהן שברירי מידע שדולף ומעיד בדיוק את ההיפך.

לשב"כ הותר להפעיל "לחץ פיסי מתון". כמה מתון הלחץ? האם נחקר כלשהו ימסור מידע, אם יופעל עליו רק לחץ מתון? המידע המתגלה בחקירות השב"כ הוא בנפשנו, ואולי בלית ברירה יש להעלים עין מן החריגה, אם כי מוטב היה שהעניין היה מוסדר בחוק כראוי, ולא בחסות המלה "מתון" שנעשה בה שימוש מטעה.

מה בדבר התחום האזרחי? האם גם בחקירות המשטרה יש עינוי עצירים? ידוע מקרהו של עמוס ברנס, שנשפט על פי "הודאתו" וזוכה כעבור שנים. וכן סיפורו של אלעזר בנגייב. הוא הואשם ברצח קבצן, הודה במשטרה, אבל בבית המשפט טען שההודאה הוצאה בעינויים, נידון למאסר עולם, ולבסוף שוחרר לאחר שנמצא הרוצח האמיתי. באחרונה שוחרר אדם שהודה ברצח של אדם חסר בית שנעלם, כשהנרצח נראה מתהלך ברחוב. למה הודה?

מכל זה ועוד מקרים דומים המסקנה היא, שעינוי עצירים הוא תופעה קיימת. ככל שהדבר מצער, יש לכך תוצאה מצערת יותר: עציר שמעונה מודה באשמת שווא, ועל סמך זה נידון בבית המשפט למאסר ממושך.

פרופ' ישעיה נבנצל

ירושלים

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ