כשהמולדת היא גם מדינה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

בתגובה על "פצצה אינטליגנטית מתקתקת" מאת זוהיר אנדראוס ("הארץ", 26.1)

אני מבין היטב את מצוקתו של זוהיר אנדראוס. גם משפחתי עברה, במאה הקודמת, אותה טראומה נפשית וחברתית. בארץ מולדתנו, שבה המשפחה חיה (על פי המסמכים) יותר מ-100 שנה, הרגשנו זרים ולא רצויים. היינו בני מיעוטים.

ואז, בהזדמנות הראשונה שניתנה לנו, לפני כ-30 שנה ויותר, עזבנו, כולנו, את כל רכושנו (לסבי המנוח היו גם אדמות באותה מולדת), את שפתנו, את תרבותנו, את חברינו, והתיישבנו במדינתנו, ישראל.

לכל בני המשפחה הגדרת המולדת היתה ברורה לחלוטין: זאת ארץ עמנו, שבה לעם שאנו שייכים לו יש רוב. רע או טוב, עושר או עוני, מלחמה או שלום, זאת ארצנו, ולכן שום בן משפחתנו לא עזב את ישראל וכולנו נמצאים כאן, לדורי דורות.

מה טבעי יותר מאשר לבחור, בצורה החופשית בין שתי האפשרויות: להפוך את ארץ מולדתך למדינתך, או להגר לארץ אחרת (כפי שמשפחתי עשתה) ולמצוא מדינה אחרת, שבה לא תהיה לאף אחד הרגשה של אזרח זר?

האם אין זו הדרך המתאימה לפתור את בעיית הסכסוך בין מולדת למדינה?

אני מפנה את הבחירה הזאת לכותב המאמר משום שהוא הגדיר את ישראל כמולדתו ולא מדינתו. ואני מאחל לו ולמשפחתו בחירה מוצלחת.

גבריאל גורמן

עומר

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ