בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשהמולדת היא גם מדינה

תגובות

בתגובה על "פצצה אינטליגנטית מתקתקת" מאת זוהיר אנדראוס ("הארץ", 26.1)

אני מבין היטב את מצוקתו של זוהיר אנדראוס. גם משפחתי עברה, במאה הקודמת, אותה טראומה נפשית וחברתית. בארץ מולדתנו, שבה המשפחה חיה (על פי המסמכים) יותר מ-100 שנה, הרגשנו זרים ולא רצויים. היינו בני מיעוטים.

ואז, בהזדמנות הראשונה שניתנה לנו, לפני כ-30 שנה ויותר, עזבנו, כולנו, את כל רכושנו (לסבי המנוח היו גם אדמות באותה מולדת), את שפתנו, את תרבותנו, את חברינו, והתיישבנו במדינתנו, ישראל.

לכל בני המשפחה הגדרת המולדת היתה ברורה לחלוטין: זאת ארץ עמנו, שבה לעם שאנו שייכים לו יש רוב. רע או טוב, עושר או עוני, מלחמה או שלום, זאת ארצנו, ולכן שום בן משפחתנו לא עזב את ישראל וכולנו נמצאים כאן, לדורי דורות.

מה טבעי יותר מאשר לבחור, בצורה החופשית בין שתי האפשרויות: להפוך את ארץ מולדתך למדינתך, או להגר לארץ אחרת (כפי שמשפחתי עשתה) ולמצוא מדינה אחרת, שבה לא תהיה לאף אחד הרגשה של אזרח זר?

האם אין זו הדרך המתאימה לפתור את בעיית הסכסוך בין מולדת למדינה?

אני מפנה את הבחירה הזאת לכותב המאמר משום שהוא הגדיר את ישראל כמולדתו ולא מדינתו. ואני מאחל לו ולמשפחתו בחירה מוצלחת.

גבריאל גורמן

עומר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו