בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בלי טובות

תגובות

בתגובה על "מאויב לשותף" מאת עקיבא אלדר ("הארץ", 24.1)

עקיבא אלדר כותב: "ישראל אינה יכולה להיות גם צד לסכסוך, גם שופט וגם מוציא לפועל אחרי הקסאם הבא. לשם כך נקבע, כי 'נציגי הקוורטט יחלו בפיקוח לא רשמי וייוועצו בצדדים באשר להקמת מנגנון פיקוח רשמי, תיושם תוכנית אמריקאית לבנייה מחדש, הדרכה וחידוש תוכנית לשיתוף פעולה ביטחוני, בשיתוף עם מועצה מפקחת חיצונית (ארה"ב-מצרים-ירדן), במאמצים להשגת הפסקת אש מתמשכת ומקיפה'".

לו היה אלדר כותב, שבאין ברירה ניאלץ להיכנע לתכתיב של פיקוח - הייתי מבין. אך הסגנון מעיד, שהוא סבור שפיקוח הוא דבר הוגן וסביר.

האם לא למדנו כלום מוועדות שביתת הנשק? האם שכחנו, שכמעט כל ראשי הוועדות הטו את משפטם לטובת הערבים? ומה נעשה ב"עובדה שגם בתקופת השקט המיוחל ממשיכה תעשיית הפגזים והרקטות של עזה לעבוד במלא המרץ", כדבריו של דני רובינשטיין באותו גיליון?

האם שכחנו, שאפילו כאשר שהאמריקאים לבדם היו "השופטים" אחרי מלחמת ההתשה, והמצרים הזיזו את טילי הנ"מ לשפת התעלה, "השופט" התכחש במשך שבועות לעובדות. וכשסוף סוף "גילה" את הטילים, הוא הכריח את ישראל להבליג תמורת דמי לא יחרץ של אספקת נשק - וזה היה אחד מגורמי אסוננו במלחמת יום הכיפורים.

עלינו לנסות כל דרך להישאר לבד מול אויבינו, כפי שנוהגת כל מדינה מותקפת.

דב נחמני

ירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו