בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה שחסר בביקורת האמנות

תגובות

בתגובה על "דרגש צר, מזוודה ומגדל שמירה" מאת סמדר שפי ("הארץ", גלריה, 28.1)

סקירתה המגמתית של סמדר שפי את המיצג "חפרפרת" של הילה לולו לין במוזיאון תל אביב מספקת הבנה נוספת בנוגע למצבו העגום של מבקר האמנות הישראלי. המונחים התקדימיים, החמורים, שבהם משתמשת שפי כדי לעלוב בתערוכה ("כישלון לתפארת", "הצופה כמין משתף פעולה עם הרוע") אינם מנומקים בשום ידע מקצועי, אלא על ידי אמירות בעלמא, כמו "זהו מעשה שמבחינה רעיונית אסור שייעשה בשום תנאי ומצב". מדוע אסור שייעשה? התשובה אינה בכתבה.

כדי לנסות ולטעון משהו בעל ערך נעזרת המבקרת בחוויה הסובייקטיווית, שמקומה שולי בסקירה ראויה של אמנות ("זוהי עבודה מעניינת אך היא נחרתת בזיכרון כחוויה רגשית"). כך גם ההשוואה שעושה הכותבת בין עבודתה של לולו-לין לבין תערוכה אחרת שמוצגת כעת במוזיאון תל אביב, השוואה שנותרת בגדר היגדים קונטרסטיים ושטחיים ("חוויה כובשת" מול "התנסות אישית וממוקדת"). במקרה כזה הייתי מצפה מהמבקרת לנסות לחשוף את הסיבות לכשלים.

היכן נמצא הניתוח של התערוכה בטקסט? אולי בקביעה הסתמית ש"אין צורך בניתוח מעמיק כדי לגלות שזיכרון השואה מרחף מעל העבודה". נאמר שבשלב זה של הקריאה ויתרנו כבר על ניתוח מעמיק; היכן נמצא הניתוח הפשוט? מנין המסקנה הזאת, או כל אחת אחרת? האם מבקר יכול להשתלח כראות עיניו באמן זה או אחר בלי לעגן את דבריו החמורים ולו בהסבר ראוי אחד?

אורי גוספורד

תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו