הנסיבות והצידוקים היו שונים

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

בתגובה על מכתב למערכת "גם לי כמעט היה דם יהודי על הידיים" ("הארץ", 13.2)

אין שום תועלת להתווכח על יצחק חסון, איש מחתרת לח"י, המתאר את רגשותיו ואת קורותיו כמתנקש בכוח, גם אם פה ושם תיאורו גובל בציניות ואפילו נצבע בהומור שחור. אם הוא היום מרגיש כרוצח, נכבד את תחושתו הסובייקטיווית.

ובכל זאת יש לי הערות. ראשית, גם אם חסון מכנה את עצמו "טרוריסט" ועוד מחשיב את עצמו ושכמותו שווים למחבלים של הרשות הפלשתינית, אין הדבר כך; לא ברמה המוסרית, לא ברמה המבצעית, ולא במובן של הנסיבות אז, שהביאו יהודים לפגוע בערבים ובשוטרים יהודים כפי שעשו.

שנית, הרוזן פולקה ברנדוט השוודי לא היה "מתווך שלום", וטוב שהוא לא הספיק לפעול. כוונותיו היו לקיחת הנגב מהמדינה, ביצוע חלוקתה של ירושלים והבטחה שהמדינה תהיה ערבית, באמצעות הסדרים דמוגרפיים. לא רק לח"י, גם אחרים בממסד פחדו ממזימותיו.

ושלישית, מכיוון שחסון מבליט את היותו איש לח"י, למען הדיוק ההיסטורי יש לציין כי גם אנשי אצ"ל וגם אנשי ה"הגנה" עסקו באותה מלאכת קודש. מההתנקשות ביעקב דה-האן ועד לפגיעה במוסרים מידע על אודות סליקים של ה"הגנה" ובמלשינים נגד העלייה הלא חוקית ארצה, כל ארגוני המחתרת ביישוב הוצרכו לטפל באלה שבגדו במאבק לעצמאות.

ישראל מידד

שילה

*

אני מתפלאת על יצחק חסון, המתרעם על האיוולת שבהחזקה בכלא של ערבים ש"רצחו לתומם" ורואה בהמשך כליאתם רשעות וגרימת סבל מיותר. אין הוא מעלה על דעתו, שהרציחות עצמן הן איוולת ורשע וגרימת סבל גדול. נראה מהמכתב, שלא עולה הרהור בלבו שמא ה"הכשר" שקיבלו בזמנם הוא וחבריו לפעול כטרוריסטים מוסמכים היה ועודו הכשר מופרך.

האומנם "כל אדם במצב מלחמה לאומית ושפיכות דמים הדדית אינו יכול להבין אלא את הצד הלאומי שלו", כפי שטוען חסון? לא ולא.

אדם שרוצח אינו פועל לפי תומו, ואין הכשר לרצח, לא של יהודים ולא של ערבים ולא של כל אדם.

קצת יכולת הפשטה נדרשת מבני אדם כדי שיוכלו לחיות בשלום ולא ייהפכו ל"רוצחים מאושרים" מן הסוג שחסון מתאר במכתבו.

רמה פורת

ירושלים

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ