המודרניזם לא מת

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

בתגובה על "'פופולרי' זאת לא מלה גסה" מאת מרטין קטל, תרגום מ"גרדיאן" ("הארץ", 10.2)

המוסיקה והמודרניזם במוסיקה לא מתו ולא ימותו לעולם, למרות ההספדים המרובים, במיוחד לאורך עשרות השנים האחרונות. פופולריות אולי אינה מלה גסה, אך היא מכוערת, שטחית, ולעתים טיפשית מאוד, אלא אם יש למוסיקה מסוג זה ערך מוסף איכותי כלשהו, וזה נדיר למדי.

אין צורך להתרשם כל כך ממספר המאזינים, סוג הרפרטואר, דעת ההמונים, אילי הממון או גורמי ביקורת וממסד שמרניים ואינטרסנטיים, שהפכו את האמנות בכלל והמוסיקה בפרט למוצר תעשיית-צריכה המוני, שמוכרח לממן את קיומו והפקתו ואף להצמיח רווח - כלכלי, אקדמי ופרסומי. אחרי ככלות הכל, במהותן הראשונית מוסיקה ואמנות אינן תעשייה, ולמעשה יצירות איכותיות וחדשניות באמת מעולם לא היו פופולריות - במובן עולמי.

בשל מותן של אידיאולוגיות ועידן קפיטליסטי אבסולוטי, לצד סיבות רבות נוספות, חל תהליך של נסיגה מהגל המודרניסטי כ"אופנה" דומיננטית ופנייה ל"אופנת" הפוסט-מודרניזם - מהסוג של הכל הולך עם הכל, שהוא בגדר סירסור להמונים בביטויו הוולגרי הרע, ובמיטבו הוא גל שמרני אקלקטי שכבר עכשיו כמעט מיצה את עצמו.

אך יש גם תקווה. תקופת צמצומים זו מנוצלת על ידי מאות ואולי אלפי מלחינים חדשניים וניסיוניים - מצוינים באיכותם - בארץ ובעולם ליצירת יצירות "לא פופולריות" בהכרח, אך נועזות, שישברו בסופו של דבר את "עידן פסק הזמן" והדשדוש הבינוני ויפתחו עידן ניאו-מודרני חדש.

לדעתי, כמלחין ניסיוני, קלאסי-ניאו-מודרני פעיל מאוד, וכאמן מולטימדיה, המוסיקה ממש משוועת לאוונגרד מחודש, שיעמיק ויפתח זרעים שנזרעו בשטחיות ובחופזה בין השנים 1980-1950. בלא חדשנות ובכניעה לכוחות השוק ולפופולריות שטחית, המוסיקה נידונה לדשדוש מנוון מסרסר ומסרס, עם כמה שמות מפורסמים ומפוקפקים.

ד"ר דרור אלימלך, מלחין

פתח תקוה

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ