מעשה ידיה של ישראל

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

בתגובה על מכתב למערכת "חבל ארץ מצרי לפלשתינאים" ("הארץ", 14.2)

דניאל ספיר קורא למצרים לנדב שטח אדמה לפלשתינאים כדי "לפתור את בעיית התפוצצות האוכלוסין" ברצועת עזה. מעניין שמעולם לא שמענו על פלשתינאי שפנה בבקשה כזאת אל המצרים. ישראל יוצרת בעיה ובמקום לנסות לפתור אותה מגישה את החשבון לארצות ערב.

רצועת עזה הצפופה ומוכת העוני היא מעשה ידיה של ישראל, שבשנת 1948 רוקנה עשרות ומאות כפרים ולא מעט ערים ועיירות, דחסה מאות אלפי תושבים שעד אז פירנסו את עצמם בכבוד לשטח של כ-10% מזה שבו חיו עד אז, הסירה מעצמה כל אחריות לגורלם והטילה אותו לפתחן של מדינות ערב. כך נשאר המצב גם כשהאוכלוסייה גדלה.

ישראל היא שכבשה את השטח ב-1967, הפכה אותו ל"שוק שבוי" למוצרי התעשייה הישראלית ומאגר של כוח עבודה זול וזמין, והפקיעה כרבע מן השטח הקטן הזה ומסרה אותו לידי קומץ מתנחלים. גם בימי אוסלו לא השתנה המצב באופן מהותי: הפיקוח על הגבולות נשאר בידי ישראל.

המינימום שנדרש מישראל - לפני שהיא באה בדרישות אל המצרים - הוא לצאת מרצועת עזה ולפתוח לתושביה את כל המעברים בים, ביבשה ובאוויר. זהו המפתח לפיתוח כלכלי כלשהו. אסור שרצועת עזה תהיה סוף התהליך - הפינוי שם צריך להיות תחילת הסוף של הכיבוש, גם בגדה המערבית.

לאחר שישראל תבצע בשלמות את חלקה, ולצדה תקום מדינת פלשתין בגדה המערבית ורצועת עזה, ייתכן שפלשתין תבקש ממצרים תוספת של שטח, וייתכן גם שמצרים תיענה לבקשה. עד אז, כדאי לגנוז את הדיון הזה.

שמחה תורגמן

נס ציונה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ