עוד לפני שפינו אפילו עציץ

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

שאלת גורלם של בתי המתנחלים ברצועת עזה לאחר הפינוי תפסה מקום מרכזי בשיח הציבורי בישראל באחרונה, ומעטים הפוליטיקאים שטרם חיוו את דעתם בנושא. אמצעי התקשורת מביאים לפני הציבור שפע של פאנלים, של תומכים ברעיון ומתנגדים לו, והרעיון הציוני מגויס על ידי שני הצדדים באופן שווה לצורך הוכחת צדקתם.

יש משהו משעשע בעובדה, שבישראל עסוקים כל כך בחלוקת השלל, וברצועת עזה עוד לא ראו אפילו עציץ מפונה. אילו טרחו אותם פאנליסטים לשאול את דעתם של הפלשתינאים בעניין, הוויכוח העתיר אמוציות היה נחסך מהם. שכן סביר להניח, שהדבר האחרון שמעסיק אותם כעת הוא השאלה, אם יזכו לרקוד על גגות הווילות בגוש קטיף או לא. במציאות של עזה, אופק השאיפות אינו הירושה שישאירו אחריהם המתנחלים, אלא סיום הכיבוש ותחילת השיקום הארוך הצפוי אחריו.

נשאלת השאלה, מדוע עסוקה הצמרת המדינית הישראלית בשאלה שהיא לכאורה זניחה לעומת הסוגיות האחרות העומדות על הפרק. האם כבר הוסרו כל המכשולים בדרך לפינוי המיועד, עד שלא נותר במה לעסוק אלא בשאלה אם הבתים יישארו על תלם אחרי הנסיגה, או שמא ייהרסו?

נדמה, כי התשובה מצויה במה שמבחינת ישראלים רבים הוא-הוא המחיר האמיתי שאנחנו משלמים על ההתקדמות בערוץ הפלשתיני. לא המחיר שישראל עלולה לשלם, לא אובדן כושר ההרתעה של צה"ל, אלא משהו פרוזאי בהרבה: נחת הרוח הפלשתינית. זה המחיר היחיד, שהחברה הישראלית אינה מוכנה לשלם. וזה הדבר שגם בא לידי ביטוי ביחס של הציבור הישראלי לשחרור 500 האסירים הפלשתינאים אף שברור כי זה צעד מינימלי, שרווחיו התעמולתיים בשביל ישראל בצדו. מראה האסירים המשוחררים, וסימן ה"וי" הנצחי והשמחה שבה התקבלו בידי בני משפחותיהם הם יותר מדי בשביל הישראלים.

אנחנו מוכנים לוויתורים, אפילו כואבים, אבל אנחנו לא מוכנים לראות פלשתינאים שמחים. וזה גם הלוך הרוח שמנחה את המתנחלים ומנהיגיהם בדרישתם לקיים משאל עם: נכון שעכשיו כל הסקרים מראים שרוב הציבור תומך בפינוי עזה ומאמין שהדבר ישרת את האינטרס הישראלי, אבל חכו עד שנסביר להם מה הפלשתינאים הולכים להרוויח מהעסק.

אורלי נוי

ירושלים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ